"בעוד כמה ימים יתקיים ערב השקה לספר. יש לי דמיון שדגן נכנס בדלת, מגיע עד אליי ונותן לי סטירה כזאת של אח ואומר: 'מה חשבת לעצמך, יא משוגעת?'. אני אומרת לעצמי: זה בסדר, אני לא לבד, שילך לאבא, לאמא, לאחים, לבעלי, כולנו היינו בזה יחד. אני לא האשמה היחידה".
המחשבות האלה מסתובבות בראשה של תמה בר נתן כבר כמה ימים. מאז צאת ספרה 'באהבת עולם דגן', שנכתב על אחיה רס"ן דגן ורטמן, חלל עופרת יצוקה, היא מסתובבת ברגשות מעורבים של שמחה וחשש. שנים חיכה הספר להיכתב, ואחד המעצורים המשמעותיים היה הבריחה הגדולה של אחיה מהכבוד, מהצל"שים, מהמדליות ומהמחמאות. לא קשה לראות שתמה היא אחותו. כל נושא הראיונות והפרסום זר לה. בתחילת הדרך עוד חשבה שהיא רק תכתוב את הספר, ובמשפחה כבר ימצאו מי שיסכים להיות חתום על העבודה שלה. בסופו של דבר שמה הוא זה שכתוב על הספר, אבל על הליווי של הילד הזה החוצה אל העולם הגדול, ליווי שכולל ראיונות וחשיפה, היא בכלל לא חשבה. ובכל זאת היא אוספת את עצמה ופותחת את ליבה, מבינה שזה חלק מהעניין, חלק מהשליחות לספר לעולם מי היה אחיה ובעיקר מה אפשר לקחת ממנו.
עוד שלב בסולם
דגן נולד בכ"ד בשבט תשל"ז להוריו דבי ואלי, וגדל במעלה מכמש, בבית שבו היה הבן השלישי מתוך חמישה. "האמון היה מאוד חזק בבית, ההורים לא התרגשו מכל שטות וזה איפשר לעבור דרך", מספרת תמה, האחות שנולדה אחרי דגן. את הישיבה התיכונית עשה בישיבה לצעירים בירושלים וממנה המשיך לישיבת אור עציון. קצת אחרי שנפתחה ישיבת הר המור הוא עבר אליה. דגן המשיך ולמד עד גיל 24, אז התגייס בפעם הראשונה. "בכיתה י"ב הוא עשה גיבוש לשלדג. חיכו לו. אפילו כשסיים את קורס הקצינים רצו שהוא יחזור לשלדג למרות שהוא לא עשה איתם את המסלול", אומרת תמה. "כמה שדגן ישב ולמד תורה, מי שהכיר אותו בשנים שלפני כן ידע שיש לו יכולות פיזיות יוצאות דופן ממש". לבסוף התגייס לגולני.
התקופה הראשונה בצבא ארכה שנה. בתקופה ההיא דגן היה משוכנע שעתידו בישיבה, ולכן אחרי מילוי חובותיו הוא חזר לחבוש את ספסלי בית המדרש. הצעד הזה לווה בהתלבטות גדולה מאוד, "זה כלל כאבים פיזיים ממש. כעבור חצי שנה הוא החליט לחזור לצבא". תמה לא שוכחת איפה עמדה כשקיבלה את שיחת הטלפון שבישרה על ההחלטה. "אני זוכרת את עצמי מתה מפחד אבל אומרת לו 'בעוז ובגבורה'. הייתה לו הקלה שאמרתי לו ככה ולא 'שמור על עצמך' או 'תיזהר'". הוא חזר לקורס מ"כים ואחר כך קצינים, כשאי שם, בתוכניות לטווח הארוך, היה כתוב 'לחזור לישיבה'. "הוא אמר לעצמו שהשירות בונה את הכלים. הוא לא הגיע לצבא בדיעבד. זה היה לפי הסדר הפנימי שלו, לפי העבודה הרוחנית שזה מה שצריך לעשות". דגן שירת כמפקד מחלקה ועשה שני תפקידי מ"פ. הוא סירב להצעות לקידום מהיר כי רצה לעשות את הדרך. אחרי התקופה הארוכה הזאת בצבא הוא יצא לחופשת לימודים, שאותה בחר לעשות שוב בבית המדרש בהר המור.
קצינים שיוצאים לחופשות לימודים מחויבים בלימוד תואר. דגן ביקש שיאשרו לו לחרוג מהנוהג. אחרי שהוא נהרג מצאה המשפחה מכתב שכתב לראש אכ"א ובו נימוקיו. הוא מסביר שהוא מגיע ממשפחה של אקדמאים, שאינו מזלזל בלימודים האלה אבל הלימוד בישיבה תובעני פי כמה וכל מה שיש לו לתת לצה"ל מגיע משם. דגן ציין במכתבו שהוא מוותר על התנאים הנלווים שמקבלים בשנתיים הללו כמו רכב ומשכורת, ובלבד שייתנו לו ללמוד תורה, כדי שיוכל אחר כך להמשיך ולעשות. "אני חושבת שזה ממקם הכול, מאיפה הוא הרגיש שהוא לוקח את העומק והמשמעות. זו מעין צוואה רוחנית".
דגן שב להר המור בתשס"ט. שלושה חודשים אחר כך יצא צה"ל למבצע עופרת יצוקה. לכולם היה ברור שדגן לא יפספס את המבצע שאליו התאמן הרבה זמן. הוא ירד לעזה, למרות שלא היה לו תפקיד מוגדר. מפקדיו ניסו להציב אותו בתפקיד עורפי אבל הוא התעקש להיות בחפ"ק הגדודי. "לא דאגנו", משחזרת תמה, "הוא הרגיל אותנו לא לדאוג. היה משהו מאוד לא מפתיע בהתנהלות הזאת. כל החיים שלו היו טיפוס בסולם אז הוא עשה עוד צעד אחד". מצד שני, היא מספרת, היא עשתה בימים האלה כמה דברים שאינם אופייניים לה. היא הרגישה שבאופן כלשהו גם הוא ידע, או שנשמתו ידעה, שהפרידה קרובה.
במהלך יום שני, ט' בטבת, החלו להתרוצץ שמועות על כך שיש פצועים בחפ"ק של גולני. "שאלתי את אחי הבכור מה להתפלל, כדי שזו לא תהיה תפילת שווא. הוא אמר לי: תתפללי שכל הפצועים יבריאו. אני מתפללת ומרגישה שהתפילה שלי כאילו נחטפת ממני. יש משהו כזה אצל הבעל שם טוב. הפסקתי להתפלל מרוב היסטריה כי הרגשתי שהתפילה תופסת, זה רציני, משהו שם הבהיר לי תוך כדי תפילה שדברים מתרחשים. ככה עוד שעה ועוד שעה". כשנציגי הצבא נקשו בדלת היא שאלה "מי". עוד שני אחים שלה היו מגויסים באותה עת. "הם אמרו לי שדגן. אני זוכרת שהם ישבו מולי, שלושתם, ואני מתחילה לרעוד ולהתפלל להם מול הפנים: 'בורא עולם, אתה יודע מי מגיע אליך עכשיו, אתה יודע איזה צדיק וקדוש לקחת, ואיזו אהבה יש לו אליך'. רציתי ללוות אותו בתפילה".
במיתתו קרוי חי
יום לפני שנהרג, נקלע דגן להיתקלות עם הכוח שלו. כשנורתה עליהם אש, הוא חתר למגע בלי פחד וחיסל את מקורות הירי. מה שהכריע אותו היה דווקא פגז של צה"ל. טעות אנוש. המשפחה, מיד כאשר התוודעה אל נסיבות המוות של דגן, לא באה בטרוניה לצה"ל על השגגה הזאת.
בספר מתואר איך לא מעט פעמים הוא הרג מחבלים כמעט בידיים. רץ מול האש בלי פחד, לפעמים שימש הטעיה חיה. ידעתם את זה בזמן אמת, או ששמעתם על זה ועל דברים אחרים שעשה רק בזמן השבעה?
"כל הקטע של הסיפורים הוא מדהים. יש לנו כמות שעדיין לא תמללנו. כדי לכתוב את הספר עבדנו רק עם חצי מהחומר. בשבעה זרמו המון המון סיפורים, והתחושה שלי הייתה שאומנם אני לא מכירה אף אחד מהם - כי ברור שהוא לא סיפר כלום - אבל גם שום דבר מהם לא מפתיע אותי, זה אפילו קצת הרגיש מוכר. כמו שאומרים על הנשמה שהמלאך מלמד אותה תורה כשהעובר במעי אמו. זה היה קצת הזוי. זה לשבת, לשמוע ולהנהן מול המספר ולהגיד לו 'אתה צודק', למרות שבחיים לא שמענו את זה".
הסיפורים על דגן מותירים רושם חזק. החל מיכולת ההתמדה הבלתי אנושית כמעט בבית המדרש, כשדגן ישן לעיתים רק שעתיים בלילה על הסטנדר בבית המדרש, המשך בחייל שעושה גם את מטלות ניקוי השירותים בזריזות ובמרץ, ובסוף מפקד קשוח ודורש, שגם יודע לבדוק לחייליו את תכולת המקרר בבית ולמלא להם אותו, או לתרום להם סכומי עתק בלי ידיעתם. מעל לכל אלה הייתה ענווה מופלגת. דגן הצטיין בכל השלבים בצבא, אבל לא סיפר על כך להוריו או לאחיו. את אות מצטיין הרמטכ"ל שמפקדו הכריח אותו לנסוע ולקחת, ואפילו הצמיד לו מלווה כדי לוודא שיגיע לטקס, ההורים מצאו במקרה, כשהכינו את חדרו לשהות של הסבא. "הייתה מחתרת מצחיקה שהעבירה עליו סיפורים, מישהו פגש חבר שנכח בטקס ההוא, ומישהו שמע עליו סיפור מחייל שרץ לידו. את ההצטיינויות שלו מכל השלבים שמענו מאחרים, לעולם לא ממנו, גם על תרומות הכספים שלו".
הסיפורים על דגן מופלאים, אבל יותר מזה ההיקף. לזה ציפיתם?
"אתה עומד המום ממי שהצליח לחיות כאלה חיי נשמה, אבל זה התאים לדגן שהכרנו. הרב רונצקי שהכיר את דגן ואהב אותו, הזכיר באחת האזכרות גדולי ישראל שנפטרו בגיל מאוד צעיר אבל אלה היו נשמות שהספיקו הרבה. אנחנו ראינו אינטנסיביות של עבודה פנימית שקשה לעמוד ליד זה. גם בגלל מה שזה אומר עליך, אבל גם בגלל שהעבודה עצמה היא לא דבר פשוט". לא מעט פעמים בספר חוזר העניין שדגן קיבל מתנות שמיים, אבל הוא בעיקר עבד קשה כדי לזקק את עצמו ולעשות את הדברים כפי שהם צריכים להיות.
הוא היה ילד כזה מיוחד או שצמח להיות כזה?
"אני חושבת שהוא תמיד היה כזה, ילד נורמלי אבל עם איזו אחרות שהלכה והתפתחה. הוא שנא דגים, אם הוא הריח דג הוא לא נכנס הביתה, הוא שיחק המון כדורסל, הוא החטיף מכות כמו שאח מחטיף וגם היה מחכה לי כשחזרתי מחוג בלט ומקניט אותי שחוג ג'ודו הוא הרבה יותר שווה. אז כן, הוא היה ילד נורמלי, אבל לאורך השנים הרגשתי שהוא חיפש את הדרך להתמקם בעולם, שהוא בודק איך מתארגנים עם כל העוצמות האלה, למשל כוח רצון מאוד חזק, או אפילו בתחרויות ספורט. מצד אחד הוא הגיע להישגים מאוד גבוהים ומצד שני זה לא ניהל אותו. כשהוא מצא את האות שלו בתורה אז משהו התמקם ומאוד התעצם".
אני מדמיינת שכול, במיוחד של אח כל כך אהוב, ומרגישה את החלל השחור שמושך את בני המשפחה למטה. אבל כשאני שואלת את תמה בעדינות מה עושים עם הכאב העצום הזה, היא משתפת בחוויה אחרת. "אחרי שדגן נהרג, זיהינו על עצמנו שאנחנו לא מגיבים כמו שחשבנו שנגיב". בהתחלה כל אחד חשב לעצמו שהוא יוצא הדופן, אך לאט לאט הם גילו שהחוויה והתחושה משותפות. "אני חושבת שזה בגלל, וזה נשמע קצת גרנדיוזי, שאדם מת כמו שהוא חי. דגן נהרג אבל הוא השאיר אחריו כאלה עוצמות חיים, שזה מאוד מאוד השפיע על צורת ההתמודדות עם ההסתלקות שלו".
תמה נזהרת ועוברת לדבר לאט ומתוך מחשבה עמוקה. הדברים שהיא מדברת עליהם גבוהים וגם יוצאי דופן, והיא מודעת לכך. "התחושה היא שהנצח הרבה יותר קרוב ממה שהוא נראה. היה לי דימוי שאם אני חיה נצח בתוך משהו יומיומי שאני עושה, אם אני מתחברת למשמעות של הדבר, אז הופ דגן גם נמצא שם, אני פוגשת אותו. הוא לא התפוגג, נשמה זה דבר נצחי. זה פתח אותי למסע של יחס מאוד רציני לנשמה והבנה שזה כוח מאוד נוכח ולא משהו מופשט ולא נגיש. הוא באמת חי ככה. כתוב שצדיקים במיתתם קרויים חיים והוא פשוט השאיר אחריו המון חיים".
תמה מוסיפה תוספת חשובה: "זה לא סותר את הכאב בכלל, אבל זה נותן המון כוח. אני זוכרת שביום הזיכרון הראשון עמדנו ליד הקבר שלו ועברו שתי בנות בוגרות האולפנה שלי, אולפנת עפרה, והן השתמשו במושג שאת השתמשת, בור שחור. הסתכלתי עליהן ולא ידעתי אם אני מתביישת, אבל זה לא מה שהרגשתי. אני חשתי המון כוח". תמה שאלה את עצמה בכנות אם זו לא הכחשה של הצער. "במשפחה של פסיכולוגים, רופאים ורבנים, אתה לא יכול להימלט מהשאלה הזאת", היא צוחקת, אבל זה כנראה לא המקרה. "אני לא יודעת איך אגיב כשבורא עולם יפגיש אותי עם עוד מקרים כאלה, אבל זה כמו אדם שאוסף נכסים לאורך חייו, נכסי משמעות והם ממשיכים אחרי מותו. את זה ניסיתי לשזור בצורה עדינה בספר".
לא להחטיא את השליחות
עשר שנים חלפו מאז שדגן נהרג ועד הרגע שבו המשפחה חבקה את הספר שהוציאה לזכרו. עשור של התלבטויות רבות וכואבות, איך ומה עושים ואיך מכוונים את הכול למקום המדויק של ההנצחה שתתאים בדיוק לדגן ולדמותו.
"אחרי שדגן נהרג בערה בנו תחושה של אש, של להעביר את זה הלאה, ועשינו המון פעולות בשביל זה בכיוון של ספר או סרט". עד היום, היא מספרת, שמורות אצלה טבלאות מסודרות ומדוקדקות שמפרטות את אינספור השעות שהשקיעה המשפחה בניסיון למצוא את האדם הנכון ואת הפורמט הנכון לכך. הם יצרו קשר עם אנשים רבים, מקצועיים ורציניים, וגם קיבלו הצעות רבות, כי דגן היה לאגדה בקרב לא מעט אנשים. אבל בכל פעם העשייה הגיעה למבוי סתום. "אני חושבת שזה היה בגללנו. הייתה הרגשה שאם אנחנו לא יודעים איך ולא מצליחים להעביר את הסוד שהוא היה, את המעֵבר שהרגשת בעודו כאן, אז אין שום טעם. אין לנו עניין לעשות לו מצבה, רצינו משהו אחר".
אחרי חמש שנות מאמץ בלתי פוסק, ומתוך תסכול הולך וגובר "שיש דבר שצריך להופיע, ואתה לא מצליח להופיע אותו, והוא צריך לעבור דרכנו", הם מצאו את עצמם משותקים. בנקודה הזאת דבי, האם, הכריזה על הפסקה במאמצים. היא אמרה שהמניעה היא משמיים והמשפחה לא יכולה לעשות את זה כרגע. תמה נזכרת בנקודה הזאת. "התחושה היא תחושה של מעילה בשליחות. הפכנו להיות גם השליחים וגם המונעים, זו הרגשה נוראית".
כעבור שלוש שנים הופיע דגן בחלומה של תמה. זה קרה גם קודם לכן, אבל הפעם הוא בא ואמר לה: 'אני לא צריך שינציחו אותי'. האמירה הזאת פתחה אצלה משהו. "הבנתי שכל עוד ההנצחה מסתובבת סביב יכולות, הישגים, מצוינות ועוד כל מיני דברים שהיו מאוד חזקים אצל דגן, הוא לא רוצה שינציחו אותו. אין טעם לפרט את קורות החיים שלו. הרגשתי איזשהו שחרור, זה פתח לי משהו לעיסוק במניעים שלו, בכוח הפנימי שהניע אותו".
באותו שבוע התקשרה אליה ענת שפירא, שעליה היא מרעיפה שבחים לרוב, שלימים נעשתה גם לפרויקטורית של הספר. שפירא הפיקה אז סרטים לארגון 'בעוז רוחם', שעורך טקסי יום הזיכרון במקומות שונים ברחבי הארץ, ושאלה בעדינות אם אפשר לעשות סרט על "ילדי דגן", עשרות הילדים שנקראו על שמו. עד לאותו היום קיבלה המשפחה פניות רבות ותמיד סירבה, הפעם תמה הכירה את המפיקה והרגישה שהמשפחה בשלה. הם הלכו על זה.
הסרטון אומנם היה קצר, אבל מבחינתה זה היה עוד שלב שהמשפחה עברה. השלב הבא, והעיקרי בתהליך, הגיע מיד לאחר מכן. "הייתי מתעוררת בלילות, כי לא יכולתי יותר. לא יכולתי לשאת את זה שאין משהו, סרט, ספר. שאנשים מתקשרים ומבקשים מידע עליו, סיפורים, ואנחנו מביאים להם גיבובי דפים. הרגשתי שכבר שצריך להעביר את זה הלאה". בשלב הזה אמרה תמה לעצמה ולבני משפחתה שהיא מוכנה לעזוב את כל עיסוקיה ולנסות לכתוב. "חשבתי שאני אדאג שהסיפורים שהסתובבו יהיו בין שתי כריכות וזהו". כשהתלבטה אם לקחת על עצמה את המשימה, בעלה הלל חיזק אותה. "היה לו מאוד מאוד ברור שהדבר הזה צריך להיעשות, והוא גרם לי במעט מאוד מילים בכלל לא לערער על זה". היא עזבה את עיסוקיה כמלמדת במדרשות ליהדות וכמנחת הורים כדי לפנות את עצמה לכתיבה, אבל לא באמת ידעה לאן היא הולכת מכאן.
איך הרגשת כשעסקת בחומרים שהם אחיך?
"מבחינת המגע עם החומרים חגגתי. הרגשתי שאני לוקחת ביסים מהנשמה שלו. במסילת ישרים כתוב שאדם נולד להתענג על ה' - ככה הרגשתי, שאני זוכה להיות מחוברת יום יום לחיי משמעות. מה שכן, המקום הזה של האחות זה במקום של הדיוק הפנימי. זה לא היה פשוט. בחודש הראשון, שהיה אלול, מרוב חרדה הייתי מתעוררת לפנות בוקר והולכת לסליחות כי ממילא הייתי ערה. אחר כך הייתי חוזרת הביתה ומתחילה לכתוב".
מכיוון שלא רצתה לכתוב על אחיה, היא ניסתה לכתוב אליו. לא לפרש אותו, אלא לנסות ולהבין אותו מהמקום שלה. "זו הייתה חוויה מופלאה אבל הבנתי שספר זה לא יכול להיות". עם התובנה הזאת היא העבירה את החומרים לאדם אחר שיכתוב הוא, אך לבסוף החומרים חזרו אליה. היא הרגישה אבודה. "הגעתי לנקודת האין". היא לא רצתה לכתוב ספר זיכרון שיש בו רק עדויות של אנשים. "היה ברור לנו שמי שהכיר אותו יתעניין, אבל השאלה היא מה היה קורה עם מי שלא. אנשים לפעמים אמרו על דגן - אז היה מישהו כזה, מה זה אומר עליי?"
לתמה היה חשוב להביא את הסיפורים עליו כהווייתם, למרות שהם נשגבים ונדירים. "מישהו פעם הציע לנו 'אל תשימו את הסיפור שהוא ישן על הרצפה כדי שלא יגבה ליבו, כי מה אנשים יעשו עם זה'. לא הסכמנו עם זה, כי זה מי שהוא היה. מצד שני, מאוד מאוד לא רציתי להגיע למצב של החלשה. שבגלל שהוא היה כזה אדם שלם, לקורא תהיה חוויה של פער ושל שבר. אני מרגישה שבדור שלנו רק צריך לתת לאנשים כוח בתוך ההתמודדויות". זו הסיבה שבספר מופיעים גם קטעים מן היומן שלו, שמצביעים על התמודדות ומאבקים פנימיים שהיו לו עם עצמו. "כשבנאדם אומר שצריך רק לשמוח למרות הקושי העצום, אז רואים שהגדולה שלו לא הפכה לו את החיים ליותר קלים, הפוך. וזה היה לי נורא חשוב לא לשבור את הקוראים. אני לא יודעת אם זה עבד".
תמה החליטה לבנות סביב סיפורי הזיכרון סיפור מסגרת, כדי שהקורא יוכל לבדוק מה קורה לו עם הסיפורים ואיפה הלב שלו עומד, מין אתנחתא שכזו. "מנקודת הייאוש הזאת, ישבתי מול המחשב ויצא לי פרק שלם ברצף. הוא פשוט נכתב ורק ידעתי שקרה פה משהו אמיתי, זה הכול. עוד לא ידעתי למה זה קשור. גם לא ידעתי איך הספר ייגמר, לגמרי הייתי נתונה לדמויות. צעדתי איתן לאן שהן הלכו".
סיפור המסגרת מספר על בני זוג שציפו הרבה שנים לילד והם מתלבטים איזה שם לתת לתינוק. יש היום כ-140 ילדים שנקראים על שמו של דגן, אבל הוא לא זכה לילדים משלו. תמה מסבירה שההליכה למקום הזה בכלל לא הייתה מודעת. "אני חווה אותו חי. כשאני מעבירה עליו שיחות, אני משתדלת לדבר בלשון עבר ולא הווה כדי שלא יחשבו שאני פסיכית. אני יודעת באמונה שלמה שהבורא לקח אותו כשהסתיימה שליחותו".
הספר, בסיפור המסגרת, כן עוסק בשאלה מה הם חיים. "חמותי היא אישה מאוד מיוחדת, סבתא רחל שהתחבאה כילדה בזמן השואה. יש לה משפט כזה: 'זה שאדם קיים לא אומר שהוא חי, אדם יכול להתהלך פה במוות קליני'. החיים הם בחיבור לרצון ה'", ואם כך רואים את הדברים, הרי שדגן חי את חייו במלוא העוצמה האפשרית.
משפחת ורטמן הייתה מאוד מעורבת בתהליך הכתיבה. תמה שיתפה את הוריה ואחיה בכל דבר, והזמינה אותם לשיח. "אני חושבת שבני המשפחה מאוד מתרגשים שהספר יצא, ויחד עם זה, זה גם מאוד מפחיד. גם אני מאוד מפחדת. לא נכנסתי לכתיבה של הספר מתוך בחירת מסלול כתיבה ולא העליתי על דעתי כל מה שהתרחש. באתי מתחושת מצוקה מאוד גדולה. אני כל הזמן מתפללת על הספר שיעשה את שליחותו. למזלי אני יודעת שעשיתי את מה שיכולתי ולא עליך המלאכה לגמור. כולנו מאוד בתפילות שלא חטאנו והחטאנו את השליחות שלנו".
למעלה משנתיים עבדה תמה על הספר, והיא מודה לבעלה הלל ולכל ילדיה, גור אריה, טוב ראי, שילוח, אחינועם אורי, דגן עוז ושירי אמונה על הסבלנות והחלק שלקחו בו. "בדיעבד גיליתי שהספר מילא את כל החלל במשך השנתיים שעבדתי עליו".
כשאני שואלת מה היא הייתה רוצה שהספר יעשה, היא מתלבטת. לא מספיק בטוחה שהיא כבר יודעת, לא בטוחה שמותר לה לייחל. "הייתי רוצה שהספר ייתן אופק של חוויה פנימית, שנכון לנו, לעם ישראל, עתיד גדול, בין אם זה דמויות שגדלות בינינו ובין אם זה המפגש של אותה נקודה אוצרית-פנימית שיש בכולנו שכמהה למקום הזה. זה מקום מאוד רציני, שלפעמים נשכח בתוך היומיום המטורף שלנו והוא העניין. מי שהספר הזה ייקח אותו לשם, המפגש עם דגן אולי ייתן לו עוד אמון בעצמו". המסקנה שלה מהספר, בין השאר, היא שהכוח הדוחף של העולם, שהיה גם זה שהפעיל את דגן, הוא לא בסיפורים או בתוצאות, אלא במניעים. "אני קוראת לזה לשם שמיים. דגן עבד על עצמו במקום הזה. הוא לא היה מלאך אבל לשם הוא חתר, והמתנה שלי הייתה לראות את זה".
ועכשיו צריך לחיות את זה.
"אני יודעת שלחיות את זה, זה כולל הרבה נפילות. אין לי דמיונות. אבל זה מה שבכוחנו לפעול, ככה אני מרגישה".
*** רוח גדולה ***
הספר 'באהבת עולם, דגן'בהוצאת 'ידיעות אחרונות' ובעריכת עינת ברזילי, עשוי מעשה רוקם. תמה בר נתן מספרת על יעל וחגי שציפו שנים ארוכות לפרי בטן והנה זכו בבן. חגי, שהיה חברו של דגן, מבקש מיעל שיקראו לתינוק הקטן על שמו. על שם חבר הפלא החכם והעמוק הזה, שגדל להיות איש משמעותי בחייו. מיכאל, אביה של יעל, שהיא לו בת יחידה, מצפה שיקראו לתינוק שכולם חיכו לו דווקא על שם הדור הקודם, הדור שרק עכשיו זכה בהמשכיות. הוא שומע את שיחתם של חגי ויעל במקרה ונפשו סוערת עליו. איך הם מעזים לחשוב לקרוא על שם איש זר שאינו קשור למשפחה?
בשמונה הימים הנותרים עד לברית כולם עוברים מסע שבו הם מבינים מה הם חיים, מה תפקידם של ההורים ומה הפירוש של נתינת שם אחרי מישהו. תוך כדי הם גם נחשפים לדמותו של דגן. תמה שוזרת בין חלקי סיפור המסגרת פרקים של סיפורים קצרים עליו מפי מפקדים ופקודים, רבנים, חברים וגם בני משפחה.
הסיפורים מרגשים, מפתיעים, מדהימים. מצד אחד דגן היה על-אנושי, היו לו כוחות-על שמתבטאים בשינה מועטת, בריצה מהירה מהרוח, בנחישות ובתעוזה ובאהבה בלי גבול לחייליו. מצד שני תמה הקפידה להביא את הקול של החברים שסיפרו עליו שהוא היה אנושי לגמרי, עם כישרונות משמיים אבל כאלה שהוא עמל לשפר ולחדד ולנקות מכל מיני פניות. היכולות הגדולות הונעו מרוח גדולה, ובמובן הזה כל אחד יכול להיות יותר ממה שהוא חושב. הספר מצטט גם קטעים מיומנו של דגן, שמביאים הצצה מהעולם שלו שהיה כרוך בהתלבטויות וברצון מתמיד לשיפור.
הקריאה בספר שוטפת, אם כי קשה לקרוא אותו בנשימה אחת. הסיפורים על דגן הולמי דופק, מחזירים אליך את השאלה איפה אתה, עד כמה אתה מחובר לריבונו של עולם, לנשמתך, לעצמך. הספר נותן לקורא מתנה של היכרות עם איש צדיק ולוחם אמיץ שהיה כאן בינינו. איש שהוא השראה לאנשים רבים, אדם שהיה שחקן כדורסל מעולה וכעת זורק אליך את הכדור ומכריז "עכשיו תורך".