בעוד שעה היא צריכה לעמוד לפני כיתה וללמד אומנות כמו בכל שבוע, אבל היא לא חשבה שהיא מסוגלת. בדרכה לבית הספר ליוו אותה מהדורות החדשות שסיפרו על הרצח הנורא של אורי, נערה שהיא כמעט בת גילן של התלמידות שלה. באי חשק הלכה חני לכיוון חדר המורים, והדבר הראשון שראתה כשנכנסה למבנה בית הספר היה כרזת אבל גדולה, שעליה התנוססו תמונותיה השל הנערה הצעירה. על הרצפה, לרגלי הכרזה, ישבו במעגל בנות האולפנה ושרו. שירים עצובים. שירי אמונה.
***
סוף סוף חזר הגשם! שירה לבשה מעיל ומיהרה להסעה. היא אהבה את ימי ראשון. היא נהנתה מהשיעור שאיתו פתחו את היום, וגם שאר השיעורים שבמערכת היו לכל הפחות נסבלים. הגשם שטף הכול ונתן ריח של משהו חדש, וגם זה שימח אותה. רק כשעלתה להסעה שמעה מחברותיה על הנערה שנרצחה. כשנשמעה מהדורת החדשות ברדיו של הנהג כולן השתתקו, ועם כל מילה נוספת של השדרן, נראה היה שלא טיפות ברכה יורדות מהשמיים אלא דמעות. שירה כל כך רצתה לעשות משהו, אבל מה אפשר לעשות? כשהגיעו לאולפנה, חברותיה רתמו אותה לעבודה ויחד הן הכינו כרזה לזכרה של אורי, שאותה תלו במסדרון הכניסה של בית הספר. היא לא הייתה מסוגלת לחשוב על לימודים עכשיו. מה הטעם? לכן הביאה מחדר המוזיקה את הגיטרה, ויחד עם חברותיה ישבו לשיר לזכרה של אורי.
***
בת שבע שמעה עם כולם את החדשות על אורי אנסבכר. גם היא, כמו אנשים רבים, הרגישה שחייבים לעשות משהו. משהו שיחבר ולא יפלג. משהו שירומם. אז היא כתבה פוסט בפייסבוק והציעה שאולי, מי שתרצה להשתתף, תרקום על ריבוע קטן של בד. את הריבועים האלה יחברו וייצרו איתם בד גדול. אולי חופה. משהו שאיתו מקימים בית בישראל. בונים. מתקנים. היא חשבה שיצטרפו אליה מעט נשים שרוצות לעשות משהו לזכרה של אורי. היא לא דמיינה את מה שקרה בהמשך.
***
חני ישבה בחדר המורים וחיפשה בתוכה כוח שיצליח להרים אותה מהכיסא. יש לה חצי שעה לארגן את הציוד בחדר האומנות לקראת השיעור, ואין לה חשק. מהמסדרון בקעו לתוך חדר המורים קולות השירה של התלמידות. הלוואי שהייתה יכולה להצטרף אליהן. היא לא הייתה מסוגלת. בעייפות היא הציצה אל הטלפון שלה, והבינה שהעולם השתגע. כל כך הרבה הודעות! היא התחילה לקרוא, ועם כל הודעה הלב שלה פעם חזק יותר. בקבוצת מורי האומנות, בקבוצה היישובית, בווטסאפ של ההורים מהגן, כולם מדברים על מיזם מיוחד: רוקמות אור, לזכרה של אורי אנסבכר. ברגע אחד היא ביטלה את כל מה שתכננה לשיעור ופתאום היה כל כך הרבה מה לעשות. צריך להוציא מהמחסן את שקית הבדים ולהכין את חוטי הרקמה. הכיתה שלה תצטרף היום לעשייה של עם ישראל. רוקמים חופה, ואולי פרוכת, לזכר אורי.
***
שירה עוד ישבה במעגל וניגנה בגיטרה הרבה אחרי שהייתה צריכה להתייצב בחדר האומנות. היא לא ראתה כיצד תצייר או תפסל ביום כזה. אבל אז הגיעה המורה לאומנות כשהיא סוחבת שק של בדים ומניחה אותו במרכז המעגל.
ביום ראשון, למרגלות הכרזה לזכרה של אורי, באמצע מסדרון הכניסה של בית הספר, היה מעגל גדול של בנות. הן העבירו ביניהן בדים, מחטים וחוטים, ורקמו יחד. מתחברות יחד בכאב. יוצרות מתוך תקווה. ברקע נשמע הצלצול "ונהפוך ונהפוך, ונהפוך הוא".