אביחי מנדלבליט
אביחי מנדלבליטצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

ככל שמתקרבת הישורת האחרונה של מערכת הבחירות, זו שמתחילה ביום הגשת הרשימות לוועדת הבחירות המרכזית ומסתיימת ביום הבוחר, הולכת ומתחדדת שאלת קבלת ההחלטה בעניינו של ראש הממשלה. היועץ המשפטי, כזכור, רמז באמצעות מקורבים והדלפות שההחלטה על הגשת כתב אישום בכפוף לשימוע כבר קרובה, אולם בפועל היא כנראה עוד לא התקבלה, וספק רב אם תספיק להתקבל ולהתפרסם לפני מועד הגשת הרשימות לכנסת ביום חמישי בעוד שבוע.

בסביבת היועמ"ש יש, על פי הפרסומים, מחלוקת אמיתית בשאלה אם תיקי 2000 ו-4000 הם בתחום של עבירת שוחד, או שמא מדובר לכל היותר בהפרת אמונים. לא מדובר בשאלה סמנטית: יש פער גדול בין אישום בשוחד לאישום בהפרת אמונים. ראשית, מבחינת החוק הפלילי בישראל, עבירת השוחד מסווגת כ"פשע", ולעומתה עבירת הפרת האמונים היא בגדר "עוון". בין שתי העבירות הללו ישנו פער גדול הן בתקופת המאסר המרבית (עד 10 שנות מאסר בהרשעה בשוחד ועד שלוש שנות מאסר בהרשעה בהפרת אמונים) והן בעונשים שגוזרים בתי המשפט בפועל (מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח בשוחד, לעומת עבודות שירות לכל היותר בתוספת קנס במקרה של הפרת אמונים).

מהבחינה הפוליטית מדובר גם כן בשתי אופרות שונות לחלוטין. ההשפעה של החלטת היועמ"ש על הגשת כתב אישום בעבירת שוחד (כמובן, בכפוף לשימוע שבכל מקרה ייערך אחרי מערכת הבחירות) על המערכת הפוליטית, עשויה להיות שונה לגמרי מהשפעה של כתב אישום בגין הפרת אמונים. לכן לא מדובר בשאלה זניחה, אלא בכזו שהיועמ"ש יצטרך להכריע בה בכובד ראש. מנגד, ככל שמתקרב מועד הבחירות, כל החלטה שיפרסם היועמ"ש תיתפס, ובצדק, כהתערבות לא לגיטימית במערכת הבחירות.

ברור שלפרסם החלטת יועמ"ש חצי שנה לפני בחירות זה סביר בהחלט. מנגד, למרות שאין איסור בחוק על פרסום החלטה כזו יומיים לפני הבחירות, ברור שזה לא מהלך לגיטימי. השאלה היא כמובן איפה עובר הקו. ברגע שחוצים את קו מועד הגשת הרשימות, יהיה קשה מאוד להסביר, בטח לציבור תומכי הליכוד, שלא נחצה כאן הקו הדק שבין החלטה מקצועית להתערבות בבחירות. לכן, אם ההחלטה לא תתקבל ותתפרסם בשבוע הקרוב, כדאי מאוד ליועמ"ש לשקול ברצינות לדחות את הפרסום בחודשיים. אם חיכינו עד עכשיו, אפשר לחכות עוד קצת. אין סיבה להקטין עוד את אמון הציבור גם במערכת קבלת ההחלטות הפלילית במדינת ישראל.

2

שיטת ליהוק בעייתית

שליש נשים, שליש מזרחיים, מועמד אחד לא יהודי, שני מועמדים המזוהים עם הפריפריה, מצליחן אחד שעשה את הכסף בהייטק ואלוף במיל' אחד - עדיף רב-אלוף, אם אפשר. עם ההתקרבות למועד הגשת הרשימות לכנסת, הולכת ומתבהרת התמונה העגומה: יותר ויותר מפלגות מרכיבות את רשימותיהן לכנסת בשיטת 'האח הגדול VIP'. מלהקים ומלהקות מומחים מאתרים מועמדים פוטנציאליים, ומסננת מקצועית בעלת מאפיינים כמו-טלוויזיוניים אחראית על הרכבת הרשימות תוך יצירת "תמהיל" רצוי, משל היה מדובר בתוכנית ריאליטי ולא ברשימות לכנסת שאמורה לעבוד עבורנו ביום שאחרי הבחירות. המציאות הזו הולכת ומתרחבת ככל שמתרבות בכנסת המפלגות שניתן לכנותן "מפלגות מנהיג" – כאלו שבהן הרשימה היא רק התפאורה, והסיפור האמיתי הוא המנהיג. הוא המחליט, הוא הקובע, הוא הכול ואין מפלגה בלתו.

כבר היו בתולדות מדינת ישראל מפלגות אינסטנט. זה לא הסיפור. 'יש עתיד', למשל, היא כבר לא מפלגת אינסטנט בכל פרמטר מקובל. מפלגה שצפויה כנראה לקבל מספר מנדטים דו-ספרתי בפעם השלישית ברציפות, היא כבר לא רק תאונה אלקטורלית או טרנד. יחד עם זאת, תופעת 'יש עתיד' היא אולי הבולטת ביותר בסצנת מפלגות המנהיג הללו. הרי יום לאחר פרישה היפותטית של יאיר לפיד, לא יישאר מהמפלגה הזו כלום, כי אין בה כלום.

ליהוק הרשימות בשיטת 'האח הגדול' מספק נראוּת אטרקטיבית מאוד לרשימות כמו 'הימין החדש', 'יש עתיד', 'חוסן לישראל' ובמידה פחותה גם 'כולנו', וכנראה הוא גם מביא תוצאות בקלפי. השאלה היא מה זה עושה לפוליטיקה הישראלית, ובעיניי ספק רב מאוד אם מדובר בדברים טובים. הכנסת איננה בית האח הגדול. מדובר במוסד שקובע את גורל חיינו באופנים רבים מאוד. לתמהיל המועמדים ברשימות לכנסת יש משמעות, אבל ליכולתם לעבוד עבור הבוחרים יום אחרי הבחירות, יש משמעות רבה לאין שיעור. חברי הכנסת לא אמורים רק לייצג אותנו, הם אמורים לעבוד עבורנו, וככל שהשיטה לליהוק מועמדים הופכת לנורמה מקובלת, כן הכבוד לפוליטיקה כמקצוע הולך ויורד. פוליטיקה זה קודם כול משהו שצריך לדעת לעשות, בקואליציה או באופוזיציה, ומי שלא יודע לעשות זאת פשוט מיותר בכנסת. כמה מחברי הכנסת הכי מרשימים-אישיותית מחוץ לכנסת, התגלו כחסרי כל משמעות בתוך הכנסת בדיוק מהסיבה הזו. בבחירות הקרובות המצב כנראה אבוד, אבל אולי לקראת הבחירות לכנסת ה-22 נתחיל לראות ניצני התבגרות מחודשת במערכת הפוליטית.

3

כבודה במקומה

הבשורה הטובה של יום רביעי השבוע היא בחירתה של העיתונאית יפעת ארליך למקום השלישי ברשימת 'הבית היהודי' לכנסת על ידי המועצה הציבורית של המפלגה. ארליך (זה המקום לגילוי נאות שלפיו בשנתיים האחרונות אנחנו גם חצי קולגות ב'ידיעות אחרונות') היא כל מה שהיה חסר עד כה לרשימת המפלגה בפרט, ולכל איחוד ימני-דתי שעומד כרגע על הפרק בכלל. צעירה יותר, חרד"לית פחות, רהוטה, דעתנית, וראויה מאוד. אובדן מסוים לאגף הימני בעיתונות המיינסטרים הישראלי, אבל נתגבר. הבעיה היא שלפחות לפי איך שזה נראה כעת, יש לה סיכוי נמוך להשתבץ במקום ריאלי בכל הרכב של רשימה מאוחדת שניתן לצייר, וזו בעיה גדולה. צמרת שתי הרשימות, זו של 'הבית היהודי' וזו של 'האיחוד הלאומי', נראית מאוד הומוגנית. גם ברשימות הפוטנציאליות לאיחודים אפשריים בהמשך – 'עוצמה יהודית' ו'יחד' – אין שום בשורה בהקשר הזה. בנקודת הזמן הנוכחית, ארליך היא היחידה שמסוגלת לרענן באמת את התמונה הזו, אך למרבה הצער היא ממוקמת בינתיים הרחק מאחור.

בעולם דמיוני היו קמים מוטי יוגב מ'הבית היהודי' ואופיר סופר מ'האיחוד הלאומי', מספרי 2 בשתי המפלגות, ומציעים ליפעת ארליך ולאורית סטרוק, נשים המוצבות במקום השלישי בשתי המפלגות, להתחלף. הבעיה היא שאירועים יפים כאלו קורים רק בעולם פנטזיה דמיוני. בעולם האמיתי מעטים האנשים, במיוחד הגברים, שיהיו מוכנים לקום ולוותר מיוזמתם על משהו שנראה כמו מקום ריאלי ברשימה לכנסת, בשם האינטרס הציבורי והמפלגתי. אולי זה גם לא הוגן לצפות מהם לבצע מהלך שכזה אחרי כל המאמצים שהם השקיעו, הן בזירה הציבורית במשך השנים והן בהתמודדות המפלגתית הלא פשוטה ששניהם עברו. לכן, השורות הבאות לא פונות אליהם. השורות הבאות פונות למנהיגי שתי המפלגות, הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ'. לא ברור לי מה הדרך לעשות את זה, אבל זה המקום שאליו אתם צריכים לשאוף: הצרחה של מקומות 2 ו-3 בשתי המפלגות. זה צעד נכון ציבורית ונכון אלקטורלית, ולמרות שיש מעט מאוד זמן לבצע אותו, הוא נדרש. אם הוא יבוצע במתואם, אולי כחלק מהסכם האיחוד בין שתי המפלגות, ייתכן שהוא יעורר מחאה פנימית מסוימת, אבל בסוף יוכל להצליח.

*** הפינה הכלכלית ***

מערכת הבריאות חולה

השביתה בבתי החולים של הדסה בירושלים מחזירה את הזרקור לפינה פחות מוכרת של מצב מערכת הבריאות. מתברר שגם בתוך מערכת הבריאות הישראלית ישנם בתי חולים ששווים יותר ובתי חולים ששווים פחות. מתברר שלמרות שכל בתי החולים בישראל מספקים לכאורה אותם שירותים לאזרחי מדינת ישראל במסגרת ביטוח הבריאות הממשלתי, היחס שהם מקבלים מהמדינה שונה מאוד.

מהצד האחד עומדים בתי החולים הממשלתיים, שהמדינה מתקצבת ישירות מדי שנה בכשני מיליארד שקלים. מן הצד השני נמצאים בתי החולים של קופות החולים (סורוקה, בילינסון, העמק, כרמל, אסותא אשדוד ועוד ועוד) ובתי החולים המוגדרים "פרטיים-ציבוריים" (הדסה, שערי צדק, לניאדו, מעייני הישועה, בתי החולים בנצרת ועוד), שלא זוכים לתמיכה משמעותית מהמדינה. במושב שהתקיים בכנס ירושלים של 'בשבע' (והונחה ע"י עבדכם הנאמן), עלה הנתון המדהים הבא: למדינה כבר ברור מזמן שבתי החולים אינם יכולים להתקיים רק ממכירת שירותים לקופות החולים, וצריך לתמוך בהם גם ישירות. למרות זאת, התמיכה הישירה הממוצעת לכל מיטת אשפוז בחצי מהמערכת שאיננה ממשלתית, היא כשביעית מהתמיכה שנותנת המדינה לכל מיטת אשפוז במערכת הממשלתית.

התוצאה היא שכל בתי החולים שמוגדרים "פרטיים-ציבוריים" עוברים תהליך דומה: זה מתחיל בקריסה כלכלית, כי יש גבול לטווח הזמן שבו בית חולים מסוגל לפעול בהפסד ולא לקרוס. אחרי שלב הקריסה הכלכלית, המדינה חייבת להיחלץ לעזרה, כי היא לא יכולה להשאיר את המטופלים בלי בית חולים שיטפל בהם, ואז בתי החולים הללו נכנסים למה שמוגדר "תוכנית הבראה".

במסגרת התוכניות הללו המדינה מצד אחד מזרימה המון כסף, אבל מצד שני מחייבת את בית החולים לעמוד בסטנדרטים ניהוליים שהיא מגדירה. היא בוחרת את המנכ"ל או לפחות מאשרת אותו, היא קובעת מי ישב בדירקטוריון, היא מכתיבה את הסכמי השכר, ובפועל היא עושה כמעט הכול. הלאמה דה-פקטו, בלי לקחת הכול צעד אחד קדימה ופשוט להלאים. זה קרה בהדסה, זה קרה בנצרת, זה קרה בעוד מקומות, וזה כנראה גם מה שהולך לקרות בשערי צדק.

הסיפור, כך מודים גם בממשלה, הוא לא סיפור של ניהול כושל, בוודאי לא רק סיפור של ניהול כושל. בית חולים שנמצא בתוכנית הבראה סובל. זה פוגע בעובדים (שאלו את עצמכם אם הייתם ששים לבוא לעבוד במקום עבודה שנמצא תחת הכותרת "הסדר הבראה"), זה פוגע בשלבים מסוימים גם בחולים, וזה מטלטל את כל המערכת. כל העסק הזה מיותר, ויכול היה להיפתר ברובו, לו המדינה פשוט הייתה לוקחת אחריות מלכתחילה, ולא מגיעה רק כמלאך מושיע כאשר המצב כבר על עברי פי פחת.

לתגובות: [email protected]