מירית ידעה איך דייטים אמורים להיראות. לפחות מבחוץ. עם ארבע אחיות גדולות נשואות, איך אפשר שלא?
חברה מציעה לך בחור, את מבררת עליו קצת. טלפון ראשון, פגישה ראשונה, ואז נפגשים שלוש פעמים בשבוע, ומדברים כל יום לפחות חצי שעה בערב (בלי לשכוח מסרונים אקראיים במהלך היום), ואחרי שלושה חודשים מתארסים.
ככה היה אצל כל אחת מהאחיות שלה. ולמירית לא הייתה אף סיבה לחשוב שאצלה יהיה אחרת. לפחות, לא היתה לה אף סיבה כזאת עד שהיא התחילה להיפגש.
יצחק הוא הבחור השלישי שהיא נפגשת איתו. טוב לה. הפגישות זורמות. היא מרגישה שהיא שמחה בקשר. אבל משהו במקצב הפנימי שלה השתבש.
"כינור שני! על מה את חולמת באמצע החזרה?" נזף בה המנצח. מירית ניסתה להתעשת, אבל איכשהו אצבעותיה סירבו לשתף פעולה.
התווים היו נכונים. בדיוק התווים שרשם הקומפוזיטור. אבל המנגינה לא היתה נכונה. לא היתה בה הרמוניה, זרימה, רגש.
"מוזיקה היא לא אוסף של תווים. מוזיקה היא דרך חיים!" נהגה לומר המורה אורית, שלימדה אותה לנגן כשהייתה קטנה. "את צריכה לקרוא את התווים, זה נכון. אבל את גם צריכה להקשיב לכינור שלך, לאצבעות שלך, והכי חשוב - ללב שלך. רק ככה אפשר לנגן." ומירית ניגנה.
אבל בזמן האחרון, היא מצליחה לנגן רק תווים.
יש לה פגישה מחר. אולי לכן היא לא מרוכזת. היא מתרגשת, זה ההסבר.
אבל קול פנימי לוחש לה שהיא מוטרדת. שהיא היתה שמחה לדחות את הפגישה למחרתיים, לא בגלל שהיא לא רוצה להיפגש, היא דווקא רוצה. אבל שלוש פעמים בשבוע זה אולי קצת יותר מידי בשבילה.
היא דוחקת את הקול אל ירכתי התודעה. אל מקום שבו לא תשמע אותו.
אבל המוזיקה שלה שומעת.
המאסטרו מבקש ממנה להישאר בסוף השיעור.
"תראי מירית, הטכניקה שלך טובה. את קשובה לכלים האחרים. אבל המוזיקה שלך - היא לא מספיק טובה. משהו שם חסר. תנגני רגע את הפתיחה לחלק ג'..." מירית מרימה בצייתנות את הכינור.
"יופי. כמו שאמרתי, הטכניקה טובה. את יודעת את התווים, את מנגנת בסטקטו כמו שצריך. אבל הפתיחה הזאת אמורה להיות שמחה! והמנגינה שלך לא… טכניקה אפשר בדרך כלל לשפר עם הרבה אימונים, אבל יש דברים שהם מעבר, שעליהם קשה יותר לשים את האצבע… יש לך כישרון טבעי לכינור, מירית. אני זוכר איך ניגנת במבחן הקבלה. תנסי להרגיש את המנגינה. להיות בה. לתת לה לזרום דרכך…"
יצחק מתקשר בדיוק ב-20:00, כמו בכל יום.
"שלום!" היא שומעת את קולו השמח, "מה שלומך?" כשיצחק שואל מה שלומה, היא יודעת שבניגוד להרבה אחרים ששואלים מתוך נימוס או הרגל, הוא באמת רוצה לדעת.
"טוב, ב"ה" דווקא נחמד לענות לשאלה הזו כשמתכוונים אליה, היא מהרהרת. "מה שלומך?"
הם דיברו 17 דקות, שהיו למירית נעימות. אבל היו להם עוד 13 דקות לפחות לדבר…
"אז נפגש מחר, בע"ה?" סיים יצחק את השיחה 22 דקות מאוחר יותר.
"כן, בע"ה. להתראות" ענתה מירית.
"להתראות, ולילה טוב".
מירית לחצה על הסמל האדום שניתק את השיחה בתחושת הקלה.
באמת חייבים לדבר לפחות חצי שעה כל יום כדי לבנות את הקשר? תהתה. היא הרגישה שהשיחה הארוכה בעיקר התישה אותה, וגרמה לה לרצות לסיים כבר. בעצם, השיחות הפכו להיות סוג של מטלה שהיא צריכה למלא, סוג של "שיעורי בית" שחייבים לעשות בין הפגישות.
"היה לי נעים מאוד לדבר איתך, לילה טוב!" הבליחה ההודעה על הצג שלה.
כנראה שיצחק חושב שכן.
ואם כולם חושבים ככה, זה בטח נכון…
הגינה מוארת בתאורת רחוב עמומה, ואנשים עם כלבים (בעיקר) עוברים בה מידי פעם.
"מירית?" היא מסיבה אליו את מבטה. "אף פעם לא שמעתי אותך מנגנת. אני לא מוזיקאי, אבל… אם זה מתאים לך… נראה לי שאשמח."
היא מנגנת כל כך הרבה. כמעט מאז שהיא זוכרת את עצמה. לפני כל מיני אנשים.
בהופעות בחוג, בהבדלה של הסניף, ביום ההולדת של סבתא, בתזמורת הנוער העירונית.
לנגן ליצחק יהיה… שונה. מיוחד.
היא מרגישה שזה יצור ביניהם קשר מסוג אחר. עמוק יותר.
אבל למה דווקא עכשיו, כשהמנגינות לא משתפות איתה פעולה?
"זה בסדר אם לא…" יצחק מנסה לפרש את שתיקתה.
"פשוט הפתעת אותי… לא ידעתי שזה מעניין אותך…" היא מנסה להתחמק בכבוד.
"זה חלק ממי שאת" הוא אומר בפשטות.
"אני אביא את הכינור מחר" היא נענית לו.
מחר? כבר? עוד פגישה? צווח הקול הקטן בתוכה, אולי תחכי לשבוע הבא? את לא קצת ממהרת?
אין ברירה, היא עונה לו בלי שאף אחד ישמע. אנחנו נפגשים כבר חודש וחצי. חייבים להגביר את הקצב...
היא לא מסוגלת. היא לא עומדת בזה. היא לופתת את הכינור בחוזקה באוטובוס בדרך לאוניברסיטה, ולא רק בגלל שהיא עומדת במעבר בגלל הצפיפות. האוטובוס עוקף כלי רכב אחר, והיא מיטלטלת וכמעט נופלת.
היא מנסה להתיישב במעבר, במקום לעמוד, אבל צפוף מידי. היא נושמת לרווחה כשהאוטובוס מגיע לתחנה שלה והיא יכולה סוף-סוף לרדת. היא מתיישבת בתחנה, מנסה לנשום עמוק ולהירגע, ומוציאה את הנייד מהתיק, מחפשת את המספר של יצחק בשיחות האחרונות… היא לא יכולה להמשיך ככה. היא תגיד לו שלא, וזהו. והיא תוכל לחזור לנשום, להירגע, אולי אפילו תצליח לנגן.
"הי מירית, מה המצב?" שואלת ליאורה שבדיוק ירדה מהקו הבא שעצר בתחנה.
"ב"ה, הכל טוב..." עונה מירית באגביות.
"האמת, את נראית כאילו עבר עליך בוקר קשה… בטוחה שהכל טוב?"
"היה ממש צפוף באוטובוס, וכמעט איבדתי שיווי משקל עם הכינור… לא חוויה נעימה."
"אהה… לפעמים, את יודעת, אפשר לבקש מהנהג שיאט קצת את הקצב… שיתחשב בנוסעים שעומדים… לפעמים זה אפילו עוזר… אז אם הכל בסדר איתך בסך הכל, אני חייבת לרוץ, יום טוב!"
לבקש להאט את הקצב? אפשר? כדאי? יש לה מספיק אומץ בשביל זה?
מירית מחזירה לאט את הפלאפון לתיק.
***
כל כך, כל כך חשוב להעיז ולהגיד מה את מרגישה, מה היית רוצה שיהיה.
רובנו מרגישות צורך להיות בדייטים במיטבנו. בדיוק כמו שצריך. כמו שהוא מצפה. כמו שהחברה מצפה. כמו שאצל כולם. להיות נחמדה וזורמת ו… ו…
ואת יודעת מה? זה נכון. לשלבים הראשונים של הקשר, של ההיכרות. יש משהו מאוד מובן ובריא בהצמדות קצת לכללים (כמובן שלא חייבים...)
אבל… אם את רוצה להעמיק את הקשר, ולתת לזה סיכוי להתפתח לקשר אמיתי ועמוק,
כל-כך כל-כך חשוב להעיז ולהגיד מה את מרגישה, מה היית רוצה שיהיה.
כל עוד את לא מעיזה לבקש את מה שנכון לך- זו רמה מסויימת של קשר,
המוכנות לחשוף קושי, חוסר, לשתף בצורך שלך - משדרגת את הקשר למקומות הרבה יותר עמוקים. ושם בעומק הדברים פשוט קורים- שם נוצר חיבור אמיתי.
השיתוף הוא מה שמאפשר לקשר אמיתי להיבנות. הוא יכול לרפא את החשש והכאב, ולהצמיח מתוך זה את הכוחות שיש בי שעד עכשיו לא יכלו לבוא לידי ביטוי, באופן שייטיבו איתי, עם הבחור ועם שאר העולם...
כך גם הבחור יכול להיות רגיש אליך, להיות שם בשבילך.
ואם לא תגידי… הוא פשוט לא ידע! (וכן, זה נכון גם אחרי החתונה…)
הרבה פעמים הוא פשוט מנסה לזרום עם מה שנראה לו הכי טוב ומתאים לך ולשניכם, ואם תדייקי אותו- הוא ישמח, כי דווקא החוסר שלך מאפשר לבחור להביע את עצמו בקשר באופן משמעותי יותר לשניכם, שיהיה לך טוב, נכון ומדוייק. ולהביא אתכם למקום בונה, מקרב וטוב.
ואם הוא לא ירצה? אם אני אשתף אותו, והוא יחתוך?
כמובן, שצריך לדבר על דברים בטאקט ובשלב תואם קשר.
לא "להתנפל" על הבחור בדרישות לשינויים, וגם אם נורא התלהבת כבר בפגישה הראשונה, לא בטוח שכדאי להציע לו נישואין כבר בטלפון שאחרי... יש דברים שמתאים להגיד בפגישה ראשונה או שניה, ויש כאלו שמתאימים לפגישה חמישית או עשירית… וזה גם תלוי מאוד בקשר המסוים שלכם…
הנקודה המשמעותית ביותר בעיני היא שאת צריכה לחיות עם מישהו שיכול להכיל גם את הקשיים שלך… ולא רק את הצדדים היפים וה"מושלמים". אנחנו בני אדם. לכולנו יש חסרונות. את לא סופרוומן, ומי שמתחתן איתך לא מתחתן עם פוסטר או דמות מסרט.
את לא צריכה, וזה גם לא כדאי או אפשרי, לתחזק תדמית שהכל נהדר כשזה לא המצב. בטח לא כשבונים בית. זה בסדר להיות חסרה. בסדר להיות צריכה. מרחב, ספייס. וזו מי שאת. ומי שתתחתני איתו יאהב אותך ויקבל אותך כמו שאת...
הכותבת היא ראש מכון עומק הקשר, העוסק באימון רגשי לקראת נישואין, מרצה ומנחת סדנאות.