שלום לכולם, סיפור קטן על משפחה קטנה. הננו שלושה אחים, גדלנו בציבור הדתי לאומי, התחנכנו במוסדותיו מהגן ועד לישיבה תיכונית מרכזית במרכז הארץ, כולנו היינו חברים ומדריכים בבני עקיבא, ב"ה גדלנו והקמנו משפחות לתפארת. איש איש לדרכו.
אני הקטן לאחר שנת לימודים במכינה ושרות משמעותי בסיירת מובחרת בצה"ל התמסרתי להעמדת התורה בישראל, מתוך הבנה שכיום המערכה היא על רוח האומה. כיום הנני מתקרב לשנת הארבעים לחיי ומשתתף בתוכנית למיטיבי לכת בהקפת הש"ס באחת הישיבות המרכזיות של הציונות דתית.
ב"ה הקמתי בית ויש לי ולאישתי היקרה ארבעה ילדים. אנו גרים בעיר גדולה במרכז הארץ וחלק מקהילה תורנית שמרימה על נס את התורה ואת החסד, וכן גם את ההתנגדות לאינטרנט הפרוץ ובעיקר באייפון ללא שום חסימה והגבלה, חסימה לנו ולילדנו. ב"ה קהילה מדהימה מלאת טוב ושמחה. זכינו.
אחי הבכור והאהוב בחר לו דרך אחרת, איננו מאמין באלוקים, לפחות בפיו ובחייו, וגר לו בצפון ת"א עם אישתו הדתל"שית. בן ובת מתוקים להם, מתחנכים הם באזור מגוריהם. אני ואחי ב"ה חברים טובים. והנה יום אחד יצאנו לנו לטיול בהרי יהודה ואחי פותח ואומר לי שאני לא מבין עד כמה המצב חמור. יש בו כעס על הציבור הדתי לאומי. מסתבר שיום יום הוא עסוק כחצי מהזמן איכות עם בנו הקטן בעבודה קשה שפשוט בנו בן הארבע יבין שהוא בן. כפשוטו.
צבעים של בנים, בגדים של בנים ומשחקים של בנים. הגן עסוק בטשטוש הזהות המינית של הילד והוא במלחמה על זהותו הפשוטה של בנו. כן, כן, גם בספרי הילדים שמשרד החינוך מחלק יש את שטיפת המח הזאת. וזאת הבאה. בגן של ביתו המתוקה ביום אחד בהיר החלה תבנית קבועה של קבלת שבת אחת עם אבא ואמא של שבת וקבלת שבת אחת עם אבא ואבא של שבת או אמא ואמא של שבת, פעם כך ופעם כך, ללא שאלה של ההורים, ללא התייעצות עם ההורים. כפייה דתית נוראה. היכן נעלמה העיר החופשית, הדמוקרטית, שאלני אחי. לאחר זמן התחלפו המושגים אין יותר אבא ואמא, מקבלי שבת קוראים להם. לשני הבנים או לשתי הבנות.
בשקט בשקט, לבל ישמע איש, ניגש אחי לגננת הנחמדה לשאול על מה ולמה עשרה אחוזים מהורי הגן המוגדרים כהומואים ולסביות (ה"ה" וה"ל" שבלהט"ב) מקבלים נפח חינוכי של חמשים אחוז מן השבתות. הגננת היקרה מאוד אמרה שהיא כ"כ מסכימה איתו אך אלו ההוראות של המפקחת, והיא מפחדת לפצות פיה מחשש אובדן פרנסתה (וזה לפני שנדבר על הפואלימוריה שהרסה את חבירו הטוב של אחייני שנהפך בעקבותיה מילד נעים ומתוק לילד מופרע וחסר מעצורים ואף ללא חברים). סתימת פיות. פחד ואימה ללא הפסקה ברחובות תל אביב. בצפונה של עיר.
אח נוסף יש לנו, ילד הסנדוויץ, שנותר נאמן לחברה הדתית לאומית, "המיינסטרים" קוראים לזה היום, ב"ה נשוי עם ארבעה ילדים, אשר בנה את ביתו באחד מיישובי המפונים מגוש קטיף. יישוב שלו ונחמד. גיבור גדול הוא אחי הוא הוציא את האינטרנט מהמחשב בבית. זה לא היה לו פשוט. כמובן בתחילה רעייתו התנגדה אך הוא היה נחרץ. על בנותיו ישמור מכל משמר. אישתו הסכימה לבסוף. טוב, טלויזיה לתוכניות ילדים ולמשחקי הכדורגל אפשר להשאיר.
יום אחד הוא מתקשר אליי בזעם. נמאס לי. זה פשוט טירוף. הם הורסים לי את הבנות. אי אפשר להילחם בהם. אין ברירה אלא להיות חרדי וכהנה וכהנה. לאחר מספר מילות הרגעה הוא הצליח לספר לי ברוגע מהול בכעס על תוכנית הטלויזיה שכל הילדים בכיתות של בנותיו רואות ומדברות עליה בלי הפסקה, תוכנית שבה המתמודד הוא ה"ה" הנ"ל, השופט "ה" והמנחה "ה", וכן יש לו בן זוג וכן יש לו תינוק שהוא קנה במיטב כספו בהזמנה אישית, ייבוא מחו"ל, כמובן בלונדיני עם עינים כחולות. והרמה התרבותית פשוט רדודה עד עפר, בדיחות עלובות, חוסר צניעות נורא וכן הלאה.
הוא כבר נואש לחלוטין. הוא נמצא שבת עם חברים, מהציבור הדתי לאומי כמובן, ונחשו על מה הילדים מדברים כל השבת, ניחשתם היטב. הוא מנסה לשאול את אשת חברו אם היא לא רואה שיש משהו לא ראוי קצת בתוכנית הזאת. אין בשר המת מרגיש באיזמל. עצוב. כואב.
עד כאן הסיפור. עכשיו תחנון. מתחנן אני, חתימה אחת ותו לא. תנו כח לגננת. תנו כח לאחיי היקרים. זה שמצפון ת"א וזה מהיישוב הדתי לאומי. תנו כח להמוני עמך ישראל שחושבים שרק הם לא מסוגלים לסבול את שינוי הערכים הכפוי שמשליטים עליהם במדינתנו הקדושה.
אני מוגן. את נפשי ונפש ילדיי הצלתי, לפחות בשלב זה של חייהם. אך כיצד אוכל לראות בצער השכינה. בצער האומה. בצער המשפחות. בצער אחיי. בצער אחייני. בצער חבריהם. בצערי.
תנועת חזון. חתימה אחת. חיים שלמים. של אנושיות. של נורמליות. של ישראליות. אמיתית, מקורית, זאת שנחקקה בנו בהר סיני.