בזמן ש'ארץ נהדרת' חזרה לעונת בחירות עם הטיה פוליטית מאוד ברורה, וליאור שליין ממשיך עם תוכנית התעמולה שלו, טוב היה לראות שבתאגיד כאן 11 החזירו למרקע את 'עד כאן' לעונת בחירות, כדי לספק לצופה גם סאטירה פוליטית מאוזנת, לשם שינוי. סאטירה ימנית נטו, אגב, היא עדיין בגדר חלום.
'עד כאן' בהחלט נותנת פייט לשחקניות הוותיקות בתחום הסאטירה, גם אם כמו כל מתמודד צעיר יחסית היא קצת נופלת בסיבוב הראשון, כשהיא בוחרת להפגיש את הניצים סמוטריץ' VS זנדברג והתוצאה אעפס מביכה בדיוק כמו שהיא נשמעת. סבבי הפאנצ'ים הראשוניים היו יחסית חלשים, ורק גיחוך קל אחד או שניים נרשמו ביציע. אולי כי צוותי ההומור טרם התחממו, או סביר יותר להניח שעורכי התוכנית נשענו בעיקר על המפגש בסלון ופחות בקוקטייל שמתרחש במבואה.
המפגש הטלוויזיוני בין חברי הכנסת שבו שני שולחנות מפרידים ביניהם, גרם לצופה לנוע מעט באי נוחות נוכח המהלומות האישיות והלא כל כך הולמות. המבטים והגיחוכים לא הצליחו להטעות. ניכר היה שסמוטריץ' וזנדברג לא מרוצים, ומסתתרים מאחורי הסאטירה כדי לומר מה שהם חושבים ולתת בדרך מכה מסובבת היישר לבטן הרכה. הצופה הלא נאיבי יודע שלא מדובר במפגש הראשון בין שני חברי המפלגות המקוטבות, אך העיסוק בירידות זה על זה במסווה של "סתם צחקתי" לא עבד, והותיר תחושה חמוצה ופחות חיוכים.
אבל אחרי הפתיחה הבינונית 'עד כאן' הצליחה להתרומם, ובשני הפרקים הבאים נתנה את מנת ההומור שחיכינו לה. היא מהווה מתחרה ראויה לאחיותיה הגדולות שבאמתחתן שחקנים ידועים, איפור מושלם, תקציב מנופח ושמות גדולים. לעומתן היא מצליחה רק בעזרת הבעות פנים, מילים מושחזות והרבה אקטואליה מטובלת בזווית חדשה, להעניק לנו חצי שעה של בדיחות על חשבון מי שמנהלים אותנו בחיי היומיום.
מדי פעם נשמעת שפה בוטה במקצת שיכלו לוותר עליה בקלות לטובת הצופה המסורתי והדתי, אבל הרגעים הללו מעטים וכמעט בלתי מורגשים. צוות הליצנים המודרניים של עד כאן צוחק על חשבון נבחרי הציבור, והוא עושה זאת בחינניות. למרות שבחייהם הם גם מקלידים את עצמם ברשתות החברתיות, עדיין ניכר השוני בין המדיות. כי אין תחליף למפגש האנושי, למבטים ולמנעדים הקולים שיוצרים תוכנית טלוויזיה מצחיקה ומעניינת.
התוספת של אורי גוטליב, שניחן בציניות דקה נטולת פוליטיקלי-קורקט, מעניקה אתנחתא מהאולפן הממוזג. גוטליב יוצא לשטח ומראיין את ראש עיריית טירה ואת אחד מבעלי החומוסייה במקום. הראיונות שלו כצפוי נטולי בושה ומודעות עצמית כביכול. למשל, כשהוא פונה למרואיינים שלו עם פתרון לכך שמתייחסים לערביי ישראל לפעמים כאזרחים סוג ב', הוא מציע להם שלא יהיו אזרחים כלל.
המגיש מיכאל הנגבי ממשיך לשדר על המסך קופצניות וציניות מושחזת, ומככב כעורק שמזרים חיים לכל המשתתפים. החולצות המאוירות הנושאות בגאון הומור מוסווה או בוטה עושות את העבודה ומוסיפות עוד רובד לתוכנית. רק שלפעמים הבחירה של הנגבי בעונה הנוכחית להשתמש בפאנצ'ים שאינם קשורים לבחירות ולפוליטיקה, נראית תמוהה ובעיקר לא מצחיקה. כי אם נכנסנו במודע לחצי שעה לעולם המנדטים, אנחנו רוצים להישאר שם עד הסוף.