אני, הסתדרותניק

כל העיתונאים קיבלו הצעות להצטרף לאיזושהי מפלגה, ורק אני לא. אין ברירה, אצטרך לחפש ג'וב בהסתדרות

דביר שרייבר , ט"ז באדר תשע"ט

זיכרונות מהפנקס האדום. בניין ההסתדרות
זיכרונות מהפנקס האדום. בניין ההסתדרות
צילום: תומר נאוברג, פלאש 90

כל בן אדם שלישי במדינה קיבל הצעה להצטרף למפלגה כלשהי, כל עיתונאי מספר מעל כל במה אפשרית איך כל המפלגות ממש התחננו שיבוא, ורק איתי אף אחד לא מדבר. במפלגות כמו הליכוד, העבודה, מרצ וזהות אין לי מה לחפש, כי שם יש בחירות מקדימות ואף אחד לא ירצה לבחור בי ובצדק. אבל בשאר המפלגות כל מה שצריך זה להיות יפה וחסר ניסיון, וזה הרי בדיוק אני. חוץ מהיופי. סליחה, במה אני שונה מאבי ניסנקורן שהיה במפלגת העבודה, ניהל מגעים עם כחלון ועכשיו מדלג בטבעיות למפלגה הבאה, השלישית במספר? (ציפי לבני בתגובה: פחחח) אחרי הכול גם אני לא עשיתי שום דבר מועיל, גם אני לא נותן דין וחשבון לאף אחד, ותכל'ס, בתור מי שעשה שלוש יחידות במתמטיקה, זו ההזדמנות היחידה שלי להיות אי פעם במקום ריאלי.

בסוף אף מפלגה לא פנתה אליי, הרשימות נסגרו, ואני שוב נותרתי בודד ומאוכזב בזמן שניסן קורן מאושר. אין ברירה, אני אצטרך להחליף אותו כיו"ר ההסתדרות.

אל תצחקו, התפקיד הזה תפור עליי. אני אנכרוניסטי, אני שותה תה עם לימון כשכואב לי הגרון, אני נוטה לבזבז כסף, ומה שאני הכי אוהב לעשות זה לשבות. אני אפילו מספיק ארכאי כדי לזכור את הפנקס האדום עם הבולים שהיה לנו בבית, זה שבלעדיו אי אפשר היה לקבל טיפול בקופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים הכלל-כלליים בארץ ישראל, שאומנם היה לה שם ארוך אבל התורים במרפאות שלה היו הרבה יותר ארוכים. כילד אני זוכר בהתרגשות את הביקורים בקופת החולים כחוויה מעצבת של ערבות הדדית סוציאליסטית, שבה כל פקיד קורא לך "חבר" ועושה הכול כדי שתישאר איתו כמה שיותר. אחרי הכול אתה חבר בהסתדרות של העובדים הכלליים בארץ ישראל, זה לא שאתה צריך להגיע לעבודה או משהו.

ביקור בקופת חולים של ההסתדרות הכללית היה נפתח בהמתנה מורטת עצבים ליד דלפק הקבלה (להזמין תור בטלפון היה יעיל מדי), שם ישבו שתי פקידות עצבניות ורשמו כל מיני דברים בקלסרים. כשהגיע התור שלנו הן בדקו את הבולים המודבקים בפנקס האדום הקדוש והודיעו בחביבות (סתם, לא) שלא שילמנו מיסי חבר ושלחו אותנו למשפט חברים בסניף ההסתדרות כדי שיאשרו שאנחנו נאמנים למפלגה ולכלל הברזל שהפקיד תמיד צודק.

מסניף ההסתדרות חזרנו לתור, קיבלנו אישור על תנאי עם הערה בתיק והפניה לד"ר וסרמילר, חדר 12. לפעמים היינו אומרים לפקידה שאנחנו דווקא מטופלים ותיקים של ד"ר הוברשוורצר, והיא הייתה מהנהנת בראשה, מוחקת את מה שכתבה ונותנת לנו הפניה חדשה לד"ר וסרמילר, חדר 12. זה לא היה מתוך רשעות, זה בגלל שאצל ד"ר הוברשוורצר היה תור מכאן ועד רוסיה הקומוניסטית אחרי שהפקידות הפנו אליו את כל המטופלים של ד"ר וסרמילר.

אחרי המתנה קלה של שעה ומשהו במסדרון ארוך על כיסאות עץ נוקשים צמודים לקירות צבועים בגוונים עליזים של צהוב אובך וירוק נזלת, ד"ר וסרמילר היה בודק אותי ושולח אותי למשטח גרון. גם אם היה מדובר בכאב בטן. לכן היינו עולים לקומה השנייה (זה מנוגד להסכם הקיבוצי שהרופא יעשה את הבדיקה בעצמו) ומחכים עם המוני הגמלאים של ההסתדרות הכללית שהיו נפגשים שם כל בוקר, חוץ מהפעמים שהם לא הרגישו טוב. אחרי משהו כמו שעתיים וחצי היינו נכנסים אל האחות, היא הייתה תוחבת לפה שלי קיסם קטן ואומרת לבוא לקבל את התשובות מחר בעוד יומיים. אם התשובה הייתה חיובית, הייתי מקבל אנטיביוטיקה. אם התשובה הייתה שלילית, גם כן הייתי מקבל אנטיביוטיקה כדי לא לקפח את החברים מבית המרקחת של המרפאה. רק שם היה אפשר להוציא את התרופות, כי בבית מרקחת פרטי אין הרבה תור אז מה הרעיון.

כמובן, לא כל ביקור היה כרוך בטרטורים כאלה. היו גם אנשים שהיו להם קשרים במסדרונות הנכונים ולכן הם יכלו לבחור בד"ר הוברשוורצר, להיכנס אליו בלי תור ואפילו לקבל מתחת לשולחן אנטיביוטיקה בלי משטח גרון. זו הייתה ההשפלה הגדולה של הקפיטליזם על ידי הסוציאליזם, שהוכיח שבשביל רפואה טובה לא צריך כסף, רק פרוטקציה.

מאז ועד היום עברו הרבה סירופים בנהרות בתי המרקחת. הפנקסים האדומים הוחלפו בכרטיסים מגנטיים, את הרופא אפשר לבחור באינטרנט וגם קופת חולים כללית כבר לא שייכת להסתדרות הכללית של האיך קוראים לזה. רק ההסתדרות נותרה כצוק סלע במים סוערים, אגודה עות'מנית שאסור להתעסק איתה כי היא תשבית את נתב"ג. ומכיוון שבני גנץ נסע השבוע לנאום בחדר צדדי בוועידה במינכן וחזר מהר לפני שהביטחון הגרמני יגלה אותו, הוא היה חייב לצרף את אבי ניסנקורן כדי שלא יסגור לו את נמל התעופה.

בכל אופן, אחרי שכילד צברתי ניסיון עשיר במסדרונות ההסתדרות אני מצפה לקבל עכשיו את תפקיד היו"ר. כמובן, בתנאי שניסנקורן לא יחליט שמותר לו להיות גם יו"ר ההסתדרות וגם חבר כנסת. למה מי יגיד לו לא.

העיתונאים וחיות הקודש

האמירה של אושרת לא-תצליחו-להשתיק-אותי קוטלר במוצאי שבת בערוץ 13 הצליחה להוציא אותנו מאיזון. במשך יומיים כמעט כל הפוסטים והציוצים עסקו בזה, למגינת ליבו של בני גנץ שלא ידע איך להגיב כי היועצים לא אמרו לו.

למה בעצם התנפלנו על אושרת קוטלר? בגלל שהיא התחילה? כי זו לא הפעם הראשונה שהיא עושה את זה? כי היא הוסיפה שמן למדורה כשבסוף התוכנית אמרה בהתרסה שהבנים שלה משרתים הרבה שנים בשטחים (למה הרבה שנים? הם פוחדים לחזור הביתה?) והם לא הפכו לחיות אדם? בגלל הכשל הלוגי בעצם הטענה שהכיבוש משחית, אבל רק את אלה שהם לא בנים של אושרת קוטלר?

למה? כי נמאס לנו. נמאס לנו לשמוע שאנחנו חיות. נמאס לנו ששולחים את הילדים שלנו להילחם עם ידיים קשורות ואחר כך עושים מהם אויבי העם. נמאס לנו שרמטכ"לים ושרי ביטחון מתגאים בזה בכל כנס אפשרי. נמאס לנו שקצינים בכירים מזהים תהליכים על חשבוננו. נמאס לנו שמשווים אותנו לנאצים. נמאס לנו שעיתונאים מדושני עונג יושבים באולפן ממוזג ומתנשאים עלינו ועל הילדים שלנו. נמאס לנו שהם תמיד בטוחים שהם הכי צודקים. נמאס לנו שאונסים ורוצחים אותנו והממוזגים באולפנים מבינים לליבם של המחבלים כיכיבוש. נמאס לנו מהיהירות, מהזחיחות, מהמוסרניות המזויפת. נמאס לנו שמי שמקבלת כבר שנים פתחון פה בערוץ מרכזי מתבכיינת שמנסים לסתום לה את הפה. נמאס לנו מההערות הקטנות האלה בסוף כל כתבה כדי לוודא שאנחנו מבינים מה אנחנו צריכים לחשוב. נמאס לנו מהאח הגדול. נמאס לנו לחיות בהישרדות. נמאס לנו שמתייחסים אלינו כמו אל מטומטמים.

טוב לכם? זהו, סיימנו. לא תצליחו להשתיק אותי.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com