מעשה שכמעט היה-סיפור לילדים

אוף, רעות היא ילדה כל כך מעצבנת! כך חשבתי לי בדרך הביתה מההסעה, עדיין פגועה מהצעקות שהיא צעקה עליי כשנפלתי עליה בטעות.

אסתי רמתי , ט"ז באדר תשע"ט

מעשה שכמעט היה-סיפור לילדים -ערוץ 7
מעשה שכמעט היה
איור: עדי דוד

"תסתכלי מה את עושה!" היא צעקה מול כל הבנות, "מה, את עיוורת?! אין לך עיניים?!" אבל זאת לא הייתה אשמתי בכלל. הנהג עצר את האוטובוס בפתאומיות, ופשוט עפתי עליה. למה להעליב אותי ככה?

כשהגעתי הביתה, מצאתי את דורון יושב ליד המחשב וצוחק בשקט. "מה כל כך מצחיק אותך?" שאלתי בפרצוף חמוץ. דורון הסתובב אליי. "בואי תראי", הוא אמר בחיוך גדול, "מצאתי תוכנה מגניבה..." הוא צילם את עצמו בנייד שלו, ותוך רגע התמונה הייתה אצלו על המסך. ואז הוא לחץ על כמה מקשים במקלדת, ופתאום התצלום התעוות, כך שהוא היה נראה מעוך לגמרי. אפילו שהייתי עדיין עצבנית, לא יכולתי שלא לחייך.

"ותראי את זה!" הוא אמר. הוא הזיז את העכבר, ופתאום הופיע פיל עם הפרצוף שלו! "מגניב!" אמרתי ופרצתי בצחוק. "אתה יכול להצמיד כל פרצוף לכל חיה?"

כתשובה, דורון הסתובב אליי, צילם אותי ברגע והפך אותי לחתול ג'ינג'י חמוד. ואז, פתאום היה לי רעיון. חיפשתי תמונה של רעות שהייתה לי בפלאפון, והראיתי אותה לדורון. "אפשר את זאתי להפוך, נניח ל...קוף?"

"בטח, למה לא?" הוא שאל, ותוך כמה שניות קופיקו מצחיק עם הפרצוף של רעות התנוסס על המסך.

"וי, זה מושלם!" אמרתי. "אני רוצה להדפיס את זה. אפשר?"

"מה שתבקשי", אמר דורון באבירות, ובלחיצת כפתור המדפסת הוציאה תמונה של רעות הקופה.

"תודה!" אמרתי. לקחתי את התמונה מהמדפסת, והלכתי לדרכי בחיוך. ידעתי בדיוק מה אני יכולה לעשות כדי להחזיר לרעות על העלבונות בהסעה... לא היה צריך יותר מאשר להשאיר את התמונה הקופית שלה על אחד השולחנות, והבנות כבר יראו ויעבירו. זה לא ממש יזיק לה, מקסימום קצת יצחקו עליה. מגיע לה!

למחרת בבוקר, הגעתי קצת מאוחר, ולא הספקתי להוציא את התמונה לפני התפילה, אז החלטתי לחכות להפסקה. בינתיים, המורה לעברית לא הגיעה, ובמקומה התייצבה מורה מחליפה. כשסיימנו את התפילה, היא הציעה שבמקום ללמוד עברית נראה סרט, וכולנו שמחנו. היא כיבתה את האור, ועל הלוח נראה שם הסרט: "פנים אל פנים".

הסרט היה על ילד ששלח בקבוצת הווצאפ של הכיתה סרטון שלו קולע לסל, ואחד הילדים הפך אותו בעריכה לעז. כמה שהוא היה מסכן! הסרטון באמת היה מצחיק, אבל היה לו מאוד לא נעים שהילדים צחקו עליו ועשו לו "מהההה...". הוא כל כך סבל עד שלא רצה ללכת לבית הספר יותר! רק כשהוא אזר אומץ וסיפר לילדי הכיתה איך הוא מרגיש וכמה לא נעים לו, המצב השתפר והילדים הבינו שהצחוק שלהם פגע בו. זה היה סרט מרגש ממש.

הצלצול להפסקה נשמע, אבל אני לא זזתי מהמקום. איכשהו, הרעיון של הפצת תמונת הקוף של רעות נראה לי פתאום הרבה פחות מוצלח... בראש שלי התחיל לרוץ שוב הסרט, רק שבמקום הילד ראיתי את רעות בוכה... ובעוד אני יושבת במקום, נחשו מי ניגשה אליי?

"היי, עדי..." אמרה רעות בחוסר נוחות, "תקשיבי... אני מצטערת שצעקתי עלייך אתמול בהסעה. פשוט הכאבת לי ממש כשנפלת לי על הרגל... עכשיו חשבתי על זה שאולי נעלבת מזה שצעקתי עלייך, וכנראה שזאת לא הייתה אשמתך. סולחת?"

"בטח", אמרתי. איזה מזל שהייתה היום מורה מחליפה לעברית...