בשבוע שעבר עלו לסדר היום שני נושאים שלכאורה אינם קשורים זה לזה. הראשון עסק בהעלבת חיילי צה"ל והצגתם כ"חיות אדם", והשני הוא פרסום הנתון הלא פחות ממדהים כי 98.5 אחוזים מהצוערים שסיימו קורס קצינים הם בוגרים של תנועות נוער.
ההסבר לנתון המדהים הזה קשור למילה הלטינית מורטוריום, שאם אינכם חוקרי חינוך בלתי פורמלי או פסיכולוגים כנראה שלא שמעתם עליה. בעברית התרגום הקרוב ביותר של המושג הוא "שמיטת חובות", ובהקשר הפסיכולוגי הוא בא לתאר את תקופת הנעורים. בתקופה זו מאפשרים לבני הנוער להתחיל ולהתנסות בעולמם של המבוגרים, מבלי לשאת עדיין באחריות מלאה על מעשיהם.
חוקר תנועות הנוער ראובן כהנא הרחיב את המושג והציב אותו כאחד מתנאי היסוד של תנועת הנוער: מקום שבו מאפשרים למדריכים לקחת אחריות, לנהל את הסניף ואת הקבוצה, להוביל, ללכת אחרי המרכזת ולקחת אחריות. על פי כהנא, זהו אחד ממרכיבי היסוד הכי משמעותיים של תנועת הנוער, מרכיב שמחוץ לעולם זה לא נמצא באיזון הנכון והמדויק שבין אחריות להכלת הטעות. בעולם המבוגרים לכל בחירה יש מחיר. בעולם הילדים האחריות כמעט כולה נמצאת במקום אחר. לא עליהם לדאוג לתקציב, למקום, לאוכל. אך כיצד הם עוברים בין שני העולמות? כיצד בונים מרחב שיוצר איזון עדין המאפשר מצד אחד להחליט ולהשפיע אך מבלי להסתכן בציפיות שהן מעבר למידותיך?
תנועות הנוער יצרו את המרחב הזה ובכך טמון סוד קסמם וסוד כוחם. זהו ההסבר לנתון המדהים שהוא פשוט פרי נוסף של מרחב זה.
ואיך כל זה קשור להעלבת חיילי צה"ל? יואל פלגי, מצנחני היישוב במלחמת העולם ומפקד יחידת הצנחנים הראשונה, כתב על פרשת קסטנר ועל הטענות כי הפקיר את חלק מתושבי בודפשט, ביניהם משפחתו שלו. לאחר שהוא מזכיר פרשה כאובה זו, הוא מסיים: "האם מוטב היה לסיים ספר זה מבלי להזכיר נשכחות ולעורר רוחות רפאים? אולי. לא יכולתי לעשות זאת, שהרי לא עשינו חוזה עם ההיסטוריה, ומי יערוב לנו ששוב לא תתרגש שואה? ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל: אם תצא ולא תחזור - גיבור תהיה, אם תצא ותחזור - תישפט, אם תשב ולא תעשה - תשפוט. באם העם הזה יוסיף להתקיים, האם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו: מי ילך אם לא אני?".
הטחת ההאשמות כלפי חיילי צה"ל הפוכה מרוחן של תנועות הנוער. תנועות הנוער ממשיכות את מסורת קריאת "אחריי" ומאפשרות לקחת אחריות על אף המחירים והטעויות הנלווים לכך. מי שמבקרים את חיילי הצבא, שופטים את אלו שהלכו. 98.5 אחוזים ממסיימי קורס קצינים הם-הם סיבה לאופטימיות, משום שהם אומרים במעשיהם: מי ילך אם לא אני?
אני מזמין את אושרת קוטלר להכיר מקרוב את כל מי ששומר עליה ומאפשר לכולנו לישון בלילה בשקט. לצערי, אני משוכנע שהיא עדיין לא מכירה את רוחן של תנועות הנוער, ולא הפנימה את הסיבה לכך שעמנו יוסיף להתקיים, עם רוחן של תנועות הנוער, רוח שלוקחת אחריות חרף כל הסכנות והמורכבות, רוח שעלינו להוביל לתחומים נוספים, רעיוניים ורוחניים, מעשיים וחברתיים. מי ילך אם לא אנחנו? קוטלר אולי תישאר בתקשורת ואולי תלך, אבל רוחן של תנועות הנוער ושל חיילי צה"ל תישאר לנצח.
הכותב הוא מזכ"ל תנועת הנוער עזרא