דפי ההיסטוריה מלמדים כי ב-16.10.1938 התפוצצה פצצה במתחם הר הבית. בהודעה הרשמית מטעם הממשלה הבריטית הוכחשו מכל וכל השמועות על השלכת הפצצה מחוץ למתחם. היה זה בתקופת 'המרד הערבי' (1939-1936) נגד שלטונות המנדט הבריטי והיישוב היהודי בארץ-ישראל. בתקופה זו נעשה שימוש תמידי בהר הבית על-ידי הצד הערבי לצרכי טרור, הסתה ומקלט להנהגתו שבראשה חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים.
בעקבות 'תאונת העבודה' עמדה מערכת עיתון 'דבר' על סכנת פרובוקציה פנימית בהר הבית. דברים אלה תקפים לימינו ועל העושים במלאכה המדינית, הביטחונית וההסברתית להיערך לאפשרות דומה לאור הפצת עלילת 'אל-אקצה בסכנה' המתמשכת ובסוגיית שער הרחמים ('באב אל-רחמה') שעל הפרק:
...ככל אשר תתקרב ההכרעה הפוליטית וככל אשר תחלשנה תקוותיהם של המנצחים על הטרור, כי ההכרעה תפיל [תיפול] לפי רצונם, כן ודאי ירבו המאמצים להסעיר את הארץ ואת הארצות השכנות בכל האמצעים, וגם בטענה הידועה, שכבר נתבדתה פעמים רבות והיא חוזרת ומופיעה כל פעם בלבוש חדש – שהמקומות הקדושים למוסלמים בארץ נתונים לסכנה ולפגיעות...אין הדבר פוטר עוד מדאגה חמורה למעשי פרובוקאציה העלולות עוד לבוא. מסגד עומר [כיפת הסלע] בירושלים טעון שמירה נאמנה וקפדנית, אשר תוכיח, כי אין כל אפשרות של פגיעה מן החוץ ואשר תכרית בראשיתו כל ניסיון של פרובוקאציה מבפנים (דבר, 18.10.1938, עמ' 1).
(הכותב, ד"ר דותן גורן, חוקר את המקומות הקדושים בארץ-ישראל בעת החדשה ומחבר הספר 'ובא לציון גואל')