ברשת האינטרנט מופץ בשעות האחרונות פוסט שכתב יו"ר זהות משה פייגלין בפייסבוק שבו הוא מסביר מדוע הוא תומך בזכותן של נשות הכותל להתפלל שם, "למרות שברור לי שמדובר בפרובוקציה ולא בהגשמת אמונתן הדתית", כלשונו.
"הוויכוח בין החרדים לנשות הכותל אינו ויכוח דתי. אין מניעה הלכתית לשימוש בטליתות ותפילין על ידי נשים. הויכוח הוא ויכוח הגמוניאלי.
לאיזה זרם תינתן ההגמוניה במקום. שכן הכותל אינו בית כנסת - והאמת היא שגם אינו מקום קדוש (במובן ההלכתי). זהו אתר לאומי בעל סנטימנטים אמוניים חזקים כתוצאה מכך שמעבר לו נמצא המקום הקדוש באמת - הלא הוא הר הבית מקום המקדש היהודי. אל הכותל המערבי נדחקו היהודים בארבע מאות השנים האחרונות, לאחר שגורשו מנקודות תצפית אחרות מהן נהגו להתפלל לכוון ההר (ממזרח ומדרום)", הבהיר פייגלין בפוסט משנת 2013.
"העניין הוא באמת עניין הגמוניאלי - לא דתי. הזרם המרכזי ביהדות קנה לעצמו חזקה באתר הלאומי הכל כך סנטימנטלי הזה ומבחינתו ויתור לנשות הכותל הוא ויתור על זכות ההובלה של היהדות".
"אין ספק שהאורתודוקסיה צריכה להתפתח ולהתחבר אל הליך השיבה אל ציון והמציאות המודרנית", הבהיר פייגלין.
"מה שעושות שם עכשיו נשות הכותל לא נובע מצורך דתי שכאמור יכול היה לבוא בקלות על סיפוקו לאורך נקודות אחרות בכותל - כולל כאלו הקרובות יותר למקום המקדש עצמו, - אלא מתוך מאבק כוחני במעטה ליברלי/פמניסטי. הן מעוררות מדנים ומלחמות אחים בשם איזו דרישה שדבר אין לה עם הרצון להתפלל במקום קדוש. האורתודוכסיה יצרה מסורת במקום ועכשיו הן נדחפות דווקא לשם, ו"תוקעות אצבע בעין" עם כללים אחרים. זה די מגעיל - למען האמת - אבל אני בכל זאת תומך בדרישתן".
"הכותל אינו בית כנסת של איזו קהילה נפרדת - וחבל שהפך לכזה. זהו אתר לאומי. הכוחנות החרדית במקום, שלטי ההפרדה בין גברים לנשים שפיזר רב הכותל בכל האזור (משל היינו בחצר חסידית בבני ברק) מעוררים אצלי שאט נפש. הכותל שייך לכולם וזכותו של כל אחד - מבחינתי גם מוסלמי - למצוא שם פינה שאינה מפריעה לקבוצות אחרות ולהתפלל", דברי פייגלין.