הגרעין הקשה של הפעילים נשאר איתו. פייגלין
הגרעין הקשה של הפעילים נשאר איתו. פייגליןצילום: מרים אלסטר, פלאש 90

עד לפני שבועות ספורים היה משה פייגלין קוריוז משעשע במערכת הבחירות, מין אתנחתא קומית בין הדיבורים נפוחי החשיבות העצמית של ראשי המפלגות הגדולות. סרטונים שבהם הוא מדבר בביטחון גמור על כך שהמפלגה תעבור את אחוז החסימה ועוד הרבה יותר מזה, עוררו גיחוך ברשת. מי שכבר טרח להתייחס למפלגה הצעירה, ביטל אותה בבוז גמור. אפילו בזמן המאמצים הכבירים להציל את הקולות האבודים של מפלגות הימין הקטנות, לא נרשמו מאמצים מיוחדים להציל את הקולות של 'זהות'. חבל על המאמץ, חשבו, בשביל כמה אלפי קולות.

אבל בתוך ימים ספורים השיח כולו התהפך. סקר אחרי סקר הציגה המפלגה נתונים שנמצאים סביב אחוז החסימה, פעם מעליו ופעם מתחתיו. ספר המצע, 'להיות יהודי חופשי', נמכר באלפי עותקים והפך לרב מכר. הסחף הגדול הביא את כלי התקשורת לחזר במרץ אחרי האיש השדוף עם המבט המהורהר, שדמותו תמיד הייתה שונה ומיוחדת בנוף הפוליטי של ישראל.

דמות ייחודית

משה פייגלין פרץ לתודעת הציבור בזמן הסכמי אוסלו. המסגרת, קרי מועצת יש"ע והמאבק שהובילה, נראתה לפייגלין רכרוכית מדי ולא אפקטיבית. הוא הקים את תנועת 'זו ארצנו', יחד עם שמואל סקט ובני אלון, והם החלו בפעילות של חסימת כבישים והקמת מאחזים ביהודה ושומרון. מהר מאוד הפעילות שלהם תפסה תאוצה והפכה למובילת המאבק נגד רבין והסכמי אוסלו. כשהוא חש באווירה של דיכוי וסתימת פיות, הכריז משה פייגלין הצעיר על מרי אזרחי בלתי אלים נגד השלטון, כדי להציל את הדמוקרטיה מפניו.

לאחר רצח רבין, ובאווירת עריפת הראשים ששררה אז, הועמד פייגלין לדין בשל קריאתו. בית המשפט הרשיע אותו בעוון המרדה, והוא נאלץ לרצות שישה חודשי עבודות שירות יחד עם חברו שמואל סקט. זה היה תקדים משפטי מכמה בחינות – פייגלין, לצד סקט, הוא היחיד שהורשע אחרי הרצח בעוון של המרדה. בנוסף לכך, עצם ההרשעה של גורם שהביע מחאה נגד השלטון בהמרדה - החלטה גבולית מאוד במדינה דמוקרטית – הייתה תקדימית. החוויות הקשות האלה השפיעו על פייגלין בהמשך הדרך בשני אופנים. מבינה טכנית, ההרשעה מנעה ממנו להיכנס לעולם הפוליטי שנים מאוחר יותר. מבחינה רעיונית, הבשילה בליבו ההבנה שעליו להנהיג את המדינה לכיוון שלו, במקום למחות נגד מנהיגיה.

כך נולדה 'מנהיגות יהודית'. אל פייגלין וסקט חבר מוטי קרפל, כדי להגשים את הרעיון של הנהגה אמונית למדינה. זה היה, שוב, ניסיון לנפץ את המסגרת המסורתית של המפד"ל, שמעולם לא הביעה רצון לאחוז בהגה השלטון. בתחילה הייתה זו תנועה אידיאולוגית, שפרסמה את רעיונותיה בעלון השבת 'לכתחילה', הרבה לפני שערימות העלונים כבשו את בתי הכנסת. התנועה ניסתה את כוחה בכמה הרפתקאות פוליטיות, ורק אחרי שהבינו את מגבלות הכוח, החליטו החברים להצטרף אל הליכוד וליצור שם מין מפלגה בתוך מפלגה.

"חשבנו שהליכוד ייתן לנו לצמוח מתוכו בצורה דמוקרטית אל הנהגת המפלגה והנהגת המדינה כולה", נזכר מיכאל פואה, שותף ותיק של פייגלין שמלווה את קמפיין הבחירות שלו עד היום. "הליכוד הוא מפלגה שמייצגת חלק גדול מהעם וציבורים שונים, והיה מתאים לנו להצמיח את ההנהגה דווקא משם". הם התחילו לפקוד אנשים למפלגה, בתחילה בעיקר מיהודה ושומרון, ורקמו בריתות עם גורמים שונים שם.

גם בתוך הליכוד פייגלין נשאר ייחודי, לפעמים אף מתמיה, בדרכו. בבחירות המקדימות הראשונות מאז הגיע למפלגה, התמודד פייגלין ונבחר למקום ה-40. בסופו של דבר, בג"ץ פסל את מועמדותו תוך שהוא קובע כי בעבירת ההמרדה שבה הורשע יש קלון. בכל הבחירות שבאו לאחר מכן, למעט אחת, הקפיד פייגלין להתמודד גם לראשות המפלגה, למרות שסיכוייו לנצח לא היו קיימים. בזמן שכולם צחקקו ותמהו, פייגלין היה משוכנע שמקומו אך ורק בהנהגה, והתמודד בפריימריז רק מתוך אילוץ.

בכנסת ה-19 הוא הצליח להתברג ברשימה, ונבחר לראשונה לכהן כחבר כנסת. הוא שימש כסגן יו"ר הכנסת וכחבר בכמה ועדות, אך לא רשם הישגים משמעותיים. פואה מספר שכבר בכנסת הזאת נלחמו הוא ופייגלין לטובת לגליזציה לצמח הקנביס, כשנגדם מופעלים לחצי ענק מחברת 'שראל' שרצתה לשמר את המונופול שלה בתחום. ימיה של הכנסת הזאת לא ארכו, והפריימריז שנערכו בעקבות פיזורה היו נקודת מפנה בחייה הפוליטיים של 'מנהיגות יהודית' ופייגלין העומד בראשה.

"הסתבר לנו שבתוך הליכוד דברים לא מתנהלים בצורה דמוקרטית", אומר פואה, "ונעשו שם דברים חמורים". היחסים המורכבים של תנועת הליכוד והעומד בראשה עם 'מנהיגות יהודית', שהמבט עליה כנטע זר היה שם מההתחלה, הגיעו לנקודת רתיחה. לטענת אנשי 'מנהיגות יהודית', נתניהו הורה להוציא את המשקיפים מהקלפיות בזמן הספירה, ונעשו הטיות של התוצאות שגרמו לפייגלין להידחק למקום לא ריאלי. "הרגשנו שתהליך העיבור בתוך הליכוד הגיע למצב שאנחנו חסומים, ואף אחד לא ייתן לנו לבטא בתוך הליכוד את הכוח האמיתי שלנו. זאת הייתה נקודת האל-חזור".

פייגלין החליט לעזוב את הליכוד, ויחד איתו התפרקה התנועה כולה. היו מהחברים שנשארו בליכוד, והיו שעזבו יחד עם פייגלין. ח"כ יהודה גליק היה מאלה שלא הסכימו עם הצעד של פייגלין, והוא נשאר בליכוד. "חלקתי עליו, כי חשבתי שהמקום שבו נכון להשפיע הוא במפלגה הגדולה שמייצגת הכי הרבה ציבורים בישראל", הוא מסביר, "בהתחלה חשבתי שהמפלגה החדשה שיקים לא תעבור את אחוז החסימה ותפגע בימין. עכשיו אני רואה שהתבדיתי. אם אכן המפלגה שלו תגדל ותהפוך דלמפלגה שטוענת לשלטון, אז אני אחזור בי מהמחלוקת. ברעיונות נשארנו דומים מאוד, המחלוקת הייתה רק על הדרך".

עם פרישתו מהליכוד, מיהר פייגלין להודיע כי הוא לא מתייאש ולא נוטש את חלום ההנהגה. "נצא מהליכוד ונקים תנועה פוליטית שתנגיש את עצמה לעם ישראל", הוא הכריז בכנס פעילים של מנהיגות יהודית, "ניקח את הזמן ונקים אלטרנטיבה ראויה". הכנסת הבאה אומנם האריכה ימים יותר מששיער, אבל כשזו הגיעה אל סופה, מפלגתו החדשה – 'זהות' – כבר הייתה גוף חי ונושם, גם אם מוכר למעטים בלבד.

לא מתחבא

יש עובדה שאי אפשר לקחת מפייגלין – הוא אדם עקבי, והדבר בא לידי ביטוי גם בעקרונותיו האידיאולוגיים וגם באנשים שמקיפים אותו. האנשים שהקיפו אותו ב'מנהיגות יהודית' השתלבו כמעט כולם במפלגת זהות. מיכאל פואה, ניצה כהנא, שמואל סקט, שי מלכה, היועץ האסטרטגי אמנון שומרון ואחרים – כולם נושאים היום בתפקידים שונים במפלגה. עם זאת, בצד העקביות האידיאולוגית והאנושית, מפלגת 'זהות' נראית שונה מאוד מ'מנהיגות יהודית'. במקום קבוצה עם סטריאוטיפים דתיים ומתנחליים, 'זהות' עושה רושם של הדבר הכי טרנדי ומגניב בבחירות הנוכחיות, כשמצטרפים אליה צעירים רבים, חלקם חילוניים ומצביעי שמאל לשעבר. את קדמת הבמה פינו בית המקדש ושלמות הארץ ללגליזציה של קנביס והפרדת דת ומדינה – נושאים שאינם חדשים במשנתו של פייגלין, אך קיבלו נפח מרכזי יותר בקמפיין הבחירות הנוכחי.

"'זהות' זה לגמרי 'מנהיגות יהודית'", טוען מיכאל פואה. "אומנם ההתחלה שלנו הייתה באוסלו במאבק על ארץ ישראל, אבל מהר מאוד הבנו שהנושא הוא יותר עמוק. בהתחלה הבנו שזה עניין של מדינה יהודית מול מדינת כל אזרחיה, וכשחידדנו את זה עוד יותר, כבר לפני 15 שנה, הבנו שהחידוש הגדול של מדינה יהודית הוא בנושא החירות. מאז הדברים התבררו ועברו מהמאבק על ארץ ישראל לכל נושא החירות. הכול חרוז זה בזה. בקדנציה של פייגלין בכנסת ניהלנו מאבק עיקש בנושא הקנביס, ולא בגלל הפופולריות של זה אלא בגלל שזה חלק מתפיסת החירות. זה לא גימיק, זה נוגע בנקודות המדויקות של הבשורה שלנו".

ועם כל זה, גם פואה מודה שהדגשים בקמפיין שונים, אך לא רואה בכך דבר עקרוני. "באופן טבעי, בכל שלב בקמפיין מדגישים נושא מסוים. פייגלין לא מתחבא, אין אחד שלא יודע שהוא רוצה לבנות את בית המקדש. גם הנושא של ארץ ישראל וריבונות גלוי וידוע, פייגלין הוכיח את זה בהצבעות שלו במליאה בכנסת הקודמת. הלגליזציה היא לא כל הקמפיין, עד סוף הקמפיין יעלו עוד נושאים שאנחנו עוסקים בהם".

יד ימינו ותלמידו הגדול של פייגלין במשך כל השנים הוא שי מלכה, שמשמש היום כמנכ"ל המפלגה. המסלול הציבורי של מלכה כמעט זהה לזה של פייגלין. את מה שפייגלין עשה באוסלו, מלכה עשה בהתנתקות. הוא הקים את תנועת 'הבית הלאומי', שיזמה את מבצע 'ניסוי כלים' שבמהלכו נחסמו עשרות צמתים ברחבי הארץ כמחאה על תוכנית ההתנתקות. גם מלכה נעצר והואשם בהמרדה. בהמשך הוא נכנס לשדה הפוליטי, שימש כעוזרו של פייגלין בכנסת וכאמור כיום הוא מנהל את המפלגה. אני שואל אותו על הדיסוננס הזה ש'זהות' מכילה בתוכה.

קצת מוזר לראות את שי מלכה, פעיל הימין שחסם כבישים ונאבק בשוטרים, מדבר פתאום על לגליזציה של סמים והפרדת דת ממדינה.

"התיוג שאתה עושה מאוד ילדותי", מלכה מתרעם עליי, "להגיד על 'זהות' שהיא מפלגה של סטלנים, שעזבה את ארץ ישראל, זה נמוך. הציבור של קוראי העיתון לא מסוגל להתמודד עם הבשורה של 'זהות'. במקום להתייחס ברצינות, אתם מזלזלים ומתעלמים".

ובכל זאת, בקמפיין שלכם אתם מציבים בקדמת הבמה את הנושאים האלה דווקא.

"אנחנו עושים קמפיין, בדיוק כמו כל המפלגות. אין מפלגה שניסחה בפרוטרוט ובדיוק את המטרות שלה בכל תחום. אתה יודע שזאת האמת, ובמקום זה אתה בוחר להפוך את המציאות בשאלה עצמה. תראה לי עוד מפלגה שניסחה כל כך ברצינות את היחס שלה לארץ ישראל. השנאה מעוורת את עיניכם. כשאני שומע את סמוטריץ' אומר על פייגלין שהוא משיח שקר, אני אומר - בפוליטיקה כבר מותר הכול? סמוטריץ', אתה לא ישבת אצלנו במשרד כשפייגלין היה חבר כנסת ואתה היית ראש 'רגבים'? זה לא אתה ששיתפת איתנו פעולה והיינו הקו הקדמי שלך בכנסת? אתה שוכח הכול בשביל לקבל עכשיו מנדט?"

מלכה חוזר לשאלה, ורואה בקמפיין של המפלגה הוכחה ליכולת הפוליטית של פייגלין – נקודה שרבים מבקרים אותו עליה. "פייגלין לא עושה את הקמפיין שלו על לגליזציה, הקמפיין עלה עם שלטים באיילון ובו אמירות שנאמרו על ידו במשך השנים במגוון נושאים. שמנו את התוכן במרכז הקמפיין ולא את הלגליזציה. הטענה תמיד היא שפייגלין ילדותי ולא יודע לעשות פוליטיקה. עכשיו פייגלין עובד לפי סקרי עומק שלו, ואומר 'אני את אמונתי לא צריך להוכיח'. אנחנו עושים קמפיין כמו גדולים, כולם מדברים על 'זהות'. הפייגלין הזה יודע לעשות פוליטיקה, לפנות לקהלי יעד ולהגדיל חשיפה במקומות שטובים לו ולהמעיט במקומות שלא טובים לו. כל הפוליטיקאים עושים את זה, אבל רק לפייגלין באים בטענות. יום אחד מרביצים לו בגלל שהוא עם כובע, ויום אחר מרביצים לו כי 'למה אתה בלי כובע'".

רוצה להיות ראש הממשלה

אכן, הקמפיין הצליח לעשות עד כה את הלא ייאמן. היה אפשר להושיב מומחים ולנסות לפענח איתם את סוד הקסם שלו, אבל אמנון שומרון, שמלווה את פייגלין שנים רבות והיום הוא חבר בצוות האסטרטגי של המפלגה, טוען שזה לא הקמפיין אלא התוכן. "הקמפיין של פייגלין הוא הכי לא מתוחכם והכי לא אסטרטגי", הוא קובע. "מה שמנצח פה זה עולם תוכן שהגה פייגלין ומאמינה בו קבוצה גדולה, איכותית, אינטליגנטית, חושבת ובחלקה גם צעירה שמשוחררת מסטראוטיפים ישנים. לקראת הבחירות כל אלה ראו עצמם כשגרירים שמחויבים להפיץ את הבשורה. מיקס הערכים הייחודיים שיש בזהות הפך אותה למסקרנת, טרנדית ומלהיבה. ככל שעובר הזמן יותר ויותר אנשים מסתקרנים להבין מה הסיפור פה, מה שכמובן מגדיל את מעגלי התמיכה".

היועץ האסטרטגי גילי כהן, בעלים של משרד הפרסום BrainHub, מצביע על המהלכים שהצליחו לגבש סביב פייגלין את קבוצת התומכים הגדולה שמיוצגת בסקרים. "בניגוד לתפיסה המקובלת של האסטרטגים בבחירות האלה, של מסרים קצרים שנוגעים בפחדים וברגשות, פייגלין העלה שלטים באיילון עם ציטוטים שלו שמעוררים מחשבה, פרסם את ספר המצע ושידר כל הזמן שיח אינטליגנטי לגופו של עניין. זה גרם לאנשים לרצות להצטרף לזה, להרגיש חלק ממועדון אקסקלוסיבי של אנשים שמצביעים מהשכל. גם השם של המפלגה, זהות, הוא שם מצוין שנוגע בסוגיה המרכזית של החברה בישראל. קמפיין זה גם עניין של משיכת תשומת לב במידה רבה, ומתנחל ימני שמדבר על הפרדת דת ממדינה ברצינות זה דבר שמושך את העין ויוצר סביבו התעניינות וסקרנות".

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהשונות שבין 'זהות' ו'מנהיגות יהודית'. מלכה טוען שההבדל נובע מהסביבה שבה פועל הגרעין האידיאולוגי של התנועה. הרעיונות אצל הגרעין הקשה היו תמיד אותם רעיונות, רק שבתוך הליכוד הם לא יכלו לצאת אל הפועל ולמשוך אליהם את הקהל המתאים. "האינקובציה של הליכוד עשתה דברים גדולים. הייתה כאן עבודת הכנה במפלגת השלטון לרעיון שיכולה להיות מנהיגות יהודית, וגם הכנה והשתפשפות שלנו בשדה הפוליטי. היציאה מהליכוד הייתה כמו שנאמר על בני ישראל: 'וחמושים עלו בני ישראל ממצרים'. גם מהליכוד הגרעין שיצא היה בערך חמישית. הגרעין הרעיוני הקשה של התנועה, שיצא עם הרעיונות בצורה היותר מקורית שלהם, העניק הרבה מקום לקהלים חדשים ואיפשר יכולת להזנה הדדית בינינו. אדם כמו גדי וילצ'רסקי, שלפני ארבע שנים דיבר נגד ברית מילה, אומר שהוא רוצה את פייגלין ראש ממשלה עם כל החבילה".

גם מיכאל פואה רואה ביציאה מהליכוד נקודת מפנה תפיסתית בתולדות התנועה. לדבריו, החוויה המשפילה של גירוש משורות הליכוד הביאה את פייגלין להבנה שתם עידן אחד ומתחיל עידן חדש. "השלב של 'מנהיגות' היה עצם הרעיון הבסיסי שאנחנו לוקחים את הציבור הדתי-לאומי, שתמיד הרגיש מאחור, ונותנים לו את החלום להוביל את המדינה. 'זהות' זה כבר שלב אחר, פרגמטי ומעשי יותר. עכשיו אנחנו בונים את הסולם בדרך אל ההנהגה, ובסולם הזה כנראה צריך לעשות ויתורים, וללכת במפלגה שתיכנס רק בהמשך לעמדת הנהגה. פייגלין של 'זהות' הוא פרגמטיסט לגמרי, הוא לא מתבייש להגיד שבבחירות הקרובות הוא לא יהיה ראש ממשלה, אבל הוא כן יעשה את כל הדברים שיביאו אותו לשם בעתיד".

מסרים רבים בקמפיין של פייגלין עשויים לעורר שאלות אצל הבוחר הדתי-לאומי – לגליזציה של סמים, הפרדת דת ממדינה, צבא מקצועי, היחס למבנה המשפחתי וסדרי העדיפויות בכניסה לממשלה. ביקשנו לשאול את פייגלין בכל הנושאים הללו, אך נדחינו שוב ושוב על ידי דוברות המפלגה. כך או כך, מפלגת זהות תוסיף למשוך אליה את תשומת הלב בימים שנותרו עד הבחירות, ומי יודע – אולי גם בימים שאחריהם.