הדיאלוגים מייגעים לעיתים. איפה הכסף?
הדיאלוגים מייגעים לעיתים. איפה הכסף?צילום: מוקי שוורץ

"איפה הכסף?" דרש לדעת יאיר לפיד בתחילת דרכו הפוליטית. והשאלה הזאת בעצם מטרידה את כולנו: למה אנחנו לא מצליחים לסגור את החודש ולמה יש מינוס קטן ליד הסכום המכובד שמופיע בחשבון הבנק שלנו? המסקנה הנמהרת של יאיר לפיד הייתה שהכסף נמצא בין יצהר לאיתמר. זאת הייתה נקודת המוצא שלי בדרכי לירושלים, אל ההצגה החדשה של תיאטרון אספקלריא שנושאת את אותה הכותרת.

סיפור המסגרת הוא העונה השביעית של תוכנית הריאליטי 'ריאליטי בהפתעה'. ארבעת המתמודדים נכנסים לחדר אחד ואין להם שמץ של מושג מה הקונספט של התוכנית, אך לכולם ברור שלא באמת משנה, כי העיקר הוא הכסף שמחכה בסוף ומי שיזכה בו. לאט לאט מתברר כי הפעם זהו הקונספט בטהרתו: ארבעתם בעלי חובות לא קטנים, ואם יצליחו להתמודד עם התקציב שניתן להם לאורך החודש, יימחקו חובותיהם לאלתר.

רואה חשבון מדופלם, איש תיאטרון קופצני, נהג מונית עממי ובעל תשובה חסיד ברסלב מתיימרים לייצג את התמהיל הישראלי של 2019, והם אכן עושים זאת בכישרון רב, מתובל בהומור חינני כמובן. כאן ראוי לציין לשבח באופן מיוחד את השחקנים אלעזר שמעון וגדי וייסברט (שכתב את התסריט יחד עם אשתו שרון), שנכנסו לדמויות שלהם בצורה מעוררת התפעלות.

בדומה לישראלי המצוי שחשבון הבנק שלו מתאפיין באוברדרפט מתמיד, גם החבורה המשעשעת הזאת לא מצליחה להתגבר על הפיתוי להוציא הרבה יותר מהתקציב שעומד לרשותה. בנקודה הזאת, כמדומני, לא היה אחד בקהל שלא יכול להזדהות עם אחת הדמויות. כאלה אנחנו, חייבים להוציא. אם זה על בגדים ומותגים, סיגריות, מכונת אספרסו או אוכל סיני. תמיד יש לנו ארנסל תירוצים בלתי נדלה שעומד לרשותנו כדי להסביר לעצמנו למה לא מדובר במותרות אלא בצורך בסיסי, ולמה דווקא הצרכים של השותפים שלנו לחיים הם המותרות, ועליהם כמובן אפשר לוותר.

כדרכן של תוכניות ריאלטי, ובמיוחד סטייל 'האח הגדול' שעל פיו נבנה הקונספט, חלק נכבד מהזמן מוקדש לדיאלוגים בלתי נגמרים בין המשתתפים. אני מודה שמעולם לא יצא לי לצפות בתוכנית מעין אלו, אך בשעה וחצי של ההצגה לפעמים הדיאלוגים היו קצת מייגעים, בלי התקדמות משמעותית בעלילה. ההתערבות של "האח הגדול", או הקריינית במקרה דנן, הייתה יחסית מינורית, ורוב הזמן השאירה את הבמה למתמודדים השונים להתגושש ביניהם.

אומנם אליבא דיאיר יעקובי, אומנות אמיתית, גם של יוצר דתי, לא צריכה שיזכירו את הקב"ה בכל משפט שני. כאן החיזוקים באמונה מגיעים מכיוונו של נחום, חסיד ברסלב שבוטח דווקא ב"רבנו" שאותו הוא מזכיר ללא הרף, אך בוחר להשליך את יהבו בעיקר על כמות נכבדה של כרטיסי גירוד שהוא רוכש בסתר. אז אומנם לפנים משורת הדין יצאנו ידי חובת המשבצת הדתית בהצגה, אך עדיין קצת הפריע לי המחסור בשורה התחתונה.

נכון שאומנות לא צריכה להאכיל בכפית, אבל בתחושה שלי, ההצגה דרכה כמעט על כל יבלת אפשרית שקשורה בכסף, ומאידך לא הציעה מודל אחר להתמודדות כלכלית. לאורך העלילה ארבעת המתמודדים מתקלפים לאיטם, עד שכל אחד מהם מגלה את הסיבה האמיתית לכך שהוא מצוי בגירעון. אך בסיום ההצגה נדמה שהלקח עוד לא נלמד ועדיין לא נסללה הדרך להתנהלות כלכלית נבונה ונכונה יותר.