אם אתה בירושלים תוכל לבחור בין הופעה רגילה ובין הופעה לגברים או לנשים בלבד. חברך שנמצא בארצות הברית ורוצה לצפות בריבו, יכול לעשות זאת רק במופע משותף עם נתן גושן. ישיבה נפרדת, אני מניח, לא תהיה שם.
ריבו לא לבד. גם חנן בן ארי חזר בקיץ האחרון מסיבוב הופעות מעבר לים, יחד עם הדג נחש. ואם אני דתי שמעוניין רק בהופעות של זמר חובש כיפה, או לחילופין חילוני אתאיסט שלא מעוניין לצרוך תרבות בעלת תכנים דתיים? באמריקה האופציה איננה קיימת.
ברור שהכסף משחק כאן תפקיד מרכזי. לכל אחד מהזמרים, הדתיים והחילונים, יש סוכן, והוא הגיע למסקנה שכדי לפתוח קופות בניו יורק נדרש שילוב פעולה שיביא קהל רחב ככל האפשר. אבל לדעתי לא מדובר רק בשילוב טכני, שבו כל אחד מביא את הקהל שלו שמשתעמם במהלך ההופעה של השני. בעיניי זהו סימפטום של תופעה תרבותית רחבה הרבה יותר, של היטשטשות הגבולות התרבותיים דווקא בקצוות.
ככל שמתרחקים מהמרכז התרבותי, החילוני או הדתי בהתאמה, אפשר לראות תופעה של גישור בין תרבויות. הקהילות היהודיות בחו"ל הן הרבה יותר הטרוגניות, בין השאר מכורח הנסיבות. בשביל החילונים הזיקה לדת היא גם זיקה למדינה ולעם שהשאירו מאחור, ובשביל הדתיים - החילונים הם אחים ושותפים לגורל אחד. אם ביהודה ושומרון, מעוז הציונות הדתית, מקטלגים אנשים וקבוצות עד לרמת תת המגזר ודרגות האמונה, הרי שככל שנרחיק לפריפריה ההגדרות המדויקות ילכו ויתמוססו. ובחו"ל, בחו"ל הן כבר כמעט לא קיימות.
ברור שגם בחו"ל יש הבדלים בין דתיים לחילונים, ויש חרדים הארד-קור שמסתגרים בד' אמותיהם, וכנגדם יש חילונים מתבוללים שמעוניינים רק להשתלב בקהילה המקומית. אבל בתווך יש מנעד רחב של יהודים בעלי זיקה למדינת ישראל ולעם ישראל ובלי יותר מדי הגדרות. הם לא בוחנים את גודל הכיפה שלך ואת צבעה, כפי שהם לא מצפים שאתה תבחן את שלהם. הם לא חילונים, הם לא דתיים, הם יהודים.
הדבר מתבטא הן בחיי קהילה שאין בהם מחיצות והגדרות, הן בלימודים בבית ספר משותף והן, ובזה אנו חוזרים לענייננו, במוזיקה ששומעים בבית. אז נכון, אפשר להסתכל על המודעות הללו כעל עוד פרסומת להופעה, אבל אני רואה בהן יותר מזה. אני רואה כאן בשורה של קירוב ופתיחות שמתחילה אי שם מעבר לים, ובעזרת ה' בסוף תגיע גם אל מעוזי החילוניות בתל אביב והחרד"ליות בירושלים.