ונהפוכו

המועד שבו פרסמה שרת המשפטים איילת שקד את תוכניתה למהפיכה במערכת המשפט בהחלט מעורר כמה שאלות.

כזכור, התוכנית החדשה פורסמה בנאום שנישא ביום שני השבוע, 22 יום לפני הבחירות לכנסת ה-21, כאשר שקד כבר יושבת על כס שרת המשפטים זה יותר מ-46 חודשים. השאלה הזאת משמעותית בעיקר משום שהתוכנית שהציגה שקד לא מהווה המשך ישיר לעשייתה במשרד המשפטים בקדנציה הנוכחית, אלא דווקא שינוי כיוון. אם לתמצת את השינוי במשפט אחד, תוכנית שקד משקפת מעבר מאסטרטגיה של אבולוציה לאסטרטגיה של רבולוציה. ובעברית קלה: מעבר מגישה של התפתחות לגישה של מהפיכה. לא עוד משחק בתוך חוקי המשחק הקיימים – מעתה שקד מבקשת לשנות לגמרי את חוקי המשחק.

לפני שנמשיך לעסוק בתוכנית, ולטובת מי שלא עקב באדיקות אחרי הפרסומים בנושא, נזכיר שתוכנית מאה הימים של השרה שקד כוללת ארבע רגליים עיקריות: 1. ביטול הוועדה למינוי שופטים לשופטי עליון, ומינוי השופטים באופן שבו שרת המשפטים תביא מועמדים לאישור הממשלה ואחר כך לאישור הכנסת, זאת תוך קיום שימוע ציבורי לשופטי בית המשפט העליון. 2. העברת פסקת ההתגברות במתכונתה המלאה. 3. קביעה ששר יוכל לייצג את עצמו בבית המשפט, גם בניגוד לדעת היועץ המשפטי שלו. 4. העברת חוק היועמ"שים.

אם נפרק את התוכנית לחלקים, ברור שסעיף 4 הוא המשך ישיר של העשייה של שקד בקדנציה הקודמת. סעיף 2, העברת פסקת ההתגברות, הוא מהלך שכשל בקדנציה הקודמת, ובשלב מסוים שקד ויתרה על הניסיון לממש אותו בכוח. אולם סעיף 1 וסעיף 3 הם מהפיכה. מהפיכה במעמדו של הייעוץ המשפטי לממשלה שיהפוך מייעוץ מחייב לייעוץ ממליץ, ומהפיכה רבתי בדרך בחירתם של שופטי בית המשפט העליון. מדובר בשינוי כיוון משמעותי מאוד, מאחר שבניגוד לפעולות הרבות והטובות שעשתה שקד בקדנציה החולפת, במקרה הזה מדובר בשינוי מהותי של כללי המשחק. אם הממשלה והכנסת בוחרות את שופטי בית המשפט העליון על פי המלצת שר המשפטים, אנחנו נכנסים כאן לעולם אחר של מערכת ביקורת שיפוטית על החלטות המחוקק, משהו שהרבה יותר דומה לדגם האמריקני למשל מאשר לדגם הישראלי, וזו רק דוגמה אחת.

השאלה כמובן מה גרם לשקד לשנות כיוון ולסמן לעצמה מטרה גרנדיוזית כזאת לקראת הקדנציה הבאה. הציניקנים, וגם הליכודניקים, יניחו בוודאי שמה שאנחנו רואים הוא בסך הכול חלק מקמפיין בחירות. לטענה הזאת יש כמה גרסאות. גרסה ראשונה היא החלטה מודעת מראש להחריף מסרים בכל הכיוונים בישורת האחרונה של מערכת הבחירות. כחלק מהחרפת המסרים נבנתה מראש גם התוכנית למהפיכה במערכת המשפט, וחיכתה ליום הנכון שבו היא תישלף. גרסה שנייה, מחמיאה עוד פחות, היא הטענה שהמצב המאוד לא מחמיא (והוא בהחלט לא מחמיא) של הימין החדש בסקרי סוף השבוע האחרון, גורם לראשי המפלגה לנסות לשלוף שפנים מהכובע. לכן החליטה השרה שקד לברוא פתאום תוכנית למהפיכה במערכת המשפט, שמנוגדת לכל דרכה במשרד עד עתה. הצד השווה בשתי הגרסאות הללו הוא ההנחה שמדובר בסך הכול בתעלול בחירות מסוג א' או מסוג ב', לא משהו ששווה דיון של ממש.

אני, ברשותכם, רוצה להעלות את האפשרות שלא מדובר רק בתעלול בחירות. אני רוצה להאמין ששקד הבינה באופן אמיתי את מגבלות האבולוציה. אירועי החודשים האחרונים, ובמיוחד אירועי השבוע האחרון, הבהירו לה עד כמה ההמתנה לכך שהאבולוציה תביא אותנו אל היעד עלולה להיות בלתי נגמרת. על כל שופט שמרן ששקד מצליחה למנות, יש שבעה שופטים עם סניוריטי מרשים יותר שהופכים את קולו לקול קורא במדבר. לכן שקד הבינה שהאבולוציה מיצתה את עצמה והגיעה העת למהפיכה.

השאלה היא כמובן האם העובדה ששקד מבינה את הצורך בשינוי תאפשר לה באמת לעשות את השינוי, האם הדרך שבה היא התרגלה לעבוד תאפשר לה לבצע שינוי כה גדול, ומעל כל אלו מרחפת כמובן השאלה האם מפלגת הימין החדש בכלל תגיע בבחירות הקרובות לכוח כזה שיאפשר לה לדרוש משהו, או שהיא תיאלץ להסתפק בסוף בפירורים משולחן גבוה. כל השאלות הללו מרחפות מעל הצהרתה של שקד, ורק בעוד כמה חודשים נדע אם מדובר בעוד נאום יפה או בראשיתה של המהפיכה שכולנו מייחלים לה.

מחפשים היתר

בתום דיון שהתקיים ביום שני השבוע בבג"ץ החליטו השופטים בראשותה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, כי ועדת ההיתרים במשרד מבקר המדינה תדון פעם נוספת בבקשתו של נתניהו לקבל סיוע במימון הגנתו המשפטית. הפעם, בניגוד לפעם האחרונה שבה דנה הוועדה (בראשות השופט בדימוס עוני חבש, שלפחות לכאורה התפטר מתפקידו מאז) בבקשתו של נתניהו, הפעם תשמע הוועדה את עורכי הדין, ורק לאחר מכן תקבל את החלטתה. הוועדה תצטרך להחליט האם לאשר לנתניהו לקבל מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פטרידג' מימון בגובה של כשני מיליון דולרים לצורך ההגנה המשפטית שלו. אולם כדי לקבל את ההחלטה תצטרך הוועדה להגדיר לעצמה קודם כול מה הם גבולות סמכויותיה.

במקורה נוסדה ועדת ההיתרים לפי חוק המתנות. על פי החוק איש ציבור שמקבל מתנה מתוקף תפקידו כאיש ציבור, חייב להעביר אותה למדינה. במקרים חריגים רשאית ועדת ההיתרים להעניק לאיש הציבור היתר להשתמש במתנה, לאחר שהוא משלם את שוויה לאוצר המדינה. במקרה של בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית החליט היועמ"ש שחוק המתנות איננו חל, משום שאי אפשר לקבוע שנתניהו מקבל את המימון מבן דודו ומידידו מתוקף תפקידו כאיש ציבור. אם היועמ"ש היה מגיע למסקנה אחרת ועדת ההיתרים לא הייתה עוזרת לנתניהו, משום שגם כשהיא מתירה לקבל מתנה יש כאמור לשלם את שוויה, מה שהופך קבלת כסף כמתנה לבלתי אפשרית. אולם ועדת ההיתרים מתפקדת גם בכובע נוסף, ומוסמכת לאשר או לא לאשר לאנשי ציבור לקבל תשלומים מגורמים שונים בהתאם לכללי ועדת אשר למניעת ניגוד עניינים לנבחרי ציבור. השאלה שעולה על הפרק היא כמובן מה היקף הסמכות של הוועדה לאשר או לא לאשר קבלת תשלומים מתוקף כללי הוועדה.

חברי הוועדה בראשותו של השופט בדימוס עוני חבש סברו כי הם מחזיקים בידם מעין סמכות אתית כללית. אם לשיטתם לא ראוי שראש ממשלה יקבל מימון להגנתו מאנשי עסקים פרטיים, הם מוסמכים לאסור עליו את קבלת הכספים. נתניהו ועורכי דינו סבורים מנגד כי הוועדה מוגבלת לבחינת השאלה של ניגוד עניינים, ובמידה שאין ניגוד עניינים, או שאפשר לפתור את בעיית ניגוד העניינים באמצעות הסדר מתאים, הוועדה איננה יכולה לאסור על נתניהו לקבל את הסיוע מידידיו. לטענתם, אין שום כלל שקובע שראש הממשלה חייב לממן את הוצאותיו המשפטיות דווקא מכיסו כפי שטענו חברי הוועדה, והוא לא חייב למכור נכסים כדי לשלם לעורכי הדין שלו.

כעת יצטרך מבקר המדינה לברר אם השופט בדימוס עוני חבש באמת התפטר מתפקידו, או שהוא רק עשה בכאילו, ולאחר מכן תצטרך הוועדה להחליט האם היא משנה את עמדתה. כל החלטה שלא תהיה לרוחו של נתניהו תחזור ממילא לשולחנם של שופטי בג"ץ, שיצטרכו הפעם להחליט מה הוא באמת תפקידה של הוועדה.

***הפינה הכלכלית***

שכר על הפרישה

אחת הסוגיות הסבוכות ביותר בתפר שבין כלכלה, חברה ופוליטיקה, אשר העיסוק בה חוזר שוב ושוב בשנים האחרונות ללא פתרון, היא סוגיית העלאת גיל הפרישה לנשים. פעם אחר פעם נעשה ניסיון להעלות את הגיל שבו נשים זכאיות לפרוש עם קצבת זקנה מ-62 ל-64, ופעם אחר פעם נבלם הניסיון הזה על ידי קואליציה של ארגונים חברתיים, ארגוני נשים וחברות וחברי כנסת מכל המגזרים והמפלגות.

חשוב לזכור כמובן שגיל פרישת חובה לנשים ולגברים במדינת ישראל הוא זהה, 67, אך הזכות לפרישה עם קצבת זקנה מוענקת לנשים בגיל 62, ולגברים רק בגיל 67. כמה פעמים כבר עמדו אנשי האוצר על סף הצלחה להעביר את המהלך בחקיקה, אך בכל פעם הוא נבלם, וכיום כלל לא ברור מתי אם בכלל הוא יתרחש.

כהצדקה למצב המוזר הזה, שהאבסורד בו מתברר עוד יותר כשנזכרים בעובדה שתוחלת חייהן של נשים במדינת ישראל עולה משמעותית על תוחלת חייהם של גברים, עולות כמה טענות, חלקן רציניות פחות וחלקן רציניות יותר. בין הרציניות פחות אפשר לציין למשל את הטענה שהנשים מופלות לרעה בשוק העבודה ועל כן יש להפלותן לטובה ביציאה לפנסיה. זו טענה מופרכת מסיבות רבות, המרכזית שבהן היא העובדה שהתמריץ לצאת מוקדם לפנסיה פוגע כיום בנשים משום שהקצבה שהן מקבלות מקרן הפנסיה החדשה גם כך נמוכה יותר.

טענה אחרת היא שנשים עוסקות יותר במקצועות שוחקים. אולם גם על טענה זאת יש לתמוה, שהרי אם העניין הוא מקצועי יש לבנות מסלול פנסיוני מיוחד למקצועות שוחקים, כמובן אחרי שהגדרנו מה הם מקצועות שוחקים. שהרי לא ייתכן שמצבו של גבר שעבד במקצוע שוחק יהיה גרוע יותר ממצבה של אישה שלא עבדה במקצוע שוחק.

ואחר כל זאת, טענה מעניינת אחת נטענה פעמים רבות ולא הייתה לה תשובה מסודרת. הטענה הייתה שהעלאת גיל הפרישה מעלה את גיל הזכאות לקצבה, אבל לא מעלה את הגיל שבו אנשים ונשים פורשים באמת. שוק העבודה פולט אנשים ונשים בלי קשר לגיל הפרישה הסטטוטורי, וכך עלולות נשים למצוא את עצמן בלי עבודה מחד ובלי קצבת זקנה מאידך.

אולם עבודה שפרסם לאחרונה בנק ישראל שומטת את הקרקע מתחת לטענה זו. מתברר שעם העלייה הקודמת בגיל הפרישה הרשמי, עלה גם גיל הפרישה האפקטיבי. גיל הפרישה הרשמי בהחלט מסמן הן לעובדים והן למעבידים מתי נכון לפרוש. ולכן סביר גם להניח שהעלאה נוספת של גיל הפרישה לנשים, בהנחה שתתבצע בהדרגתיות המתאימה, לא תגדיל, בוודאי לא באופן משמעותי, את מספר הנשים שנופלות בין הכיסאות.

לתגובות: [email protected]