אחרי שירות מלא כלוחמים בצה''ל, ביקשו יוסף זרגרי וחברו שובל לוי לעבוד כמאבטחים והופתעו לגלות שהמדינה לא מאשרת להם לשאת נשק.
הם ביקשו לברר מדוע ונענו כי בשל העובדה שיש להם תיקים פליליים במשטרה הם אינם זכאים לרישיון נשק אזרחי, וממילא גם לא לעבוד כמאבטחים.
השניים החליטו לצאת למאבק שבו הם מבקשים לשנות את המצב שבו צעיר שהשתחרר מהצבא כלוחם אך פתחו לו בעבר תיקים במשטרה, אינו יכול לקבל רישיון לנשיאת נשק אזרחי.
בפוסט שפרסמו בפייסבוק הם סיפרו על הילדות שלהם ועל "השטויות" שעשו כנערים, על השירות שלהם כלוחמים ומפקדים בצה"ל ועל המאבק שלהם כעת לקבלת רישיון לנשיאת נשק.
"אנחנו יוסף זרגרי ושובל לוי, עד לא מזמן לוחמים ומפקדים בצבא ההגנה לישראל ומשרתי מילואים , והיום, לוחמים בחזית החברתית, נאבקים למען הזכות הבסיסית שמגיעה לכל בחור צעיר בישראל – הזכות להשתנות, להתפתח ולצמוח... ובקיצור, הזכות לכתוב את סיפור חייו".
"גדלנו בבית שמש", הם סיפרו, "בעודנו קטינים, נחקרנו במשטרה בעילות שונות, חיים משטות לשטות, תיק ועוד תיק, הדרך כבר הייתה נראית ברורה – עוד רגע יגיע הדיון בבית משפט, לצבא כבר אף אחד לא יגייס אותנו והעתיד – וואלה, למי אכפת?
''אבל אז משהו השתנה, עשינו בחירה, אמיצה ולא פשוטה – בחרנו לקחת את העתיד בידנו והבנו שתמיד ניתן להשתנות. הלכנו למכינה קדם צבאית, למדנו על אחריות, נתינה, אהבת הארץ ועל עוד ערכים רבים, ומעבר ללמידה, ספגנו אותם לתוכנו. מכאן כבר העתיד היה נראה ברור – למרות העבר, אנחנו הולכים לשרת בצבא, בתפקיד משמעותי, להיות לוחמים ובעזרת השם, גם מפקדים".
השניים התגייסו לצה"ל ושירתו כלוחמים ואף כמפקדים ולאחר שחרורם הם נגשו לחברת האבטחה כדי להתקבל ולעבוד כמאבטחים. ואז "המדינה הודיעה לנו שמבחינתה אנו לא ראויים לשאת נשק ולכן לא ניתן לאשר לנו רישיון אזרחי להחזקתו".
הם תמהו על התשובה שקיבלו, "אנחנו, שהובלנו בלילות את חיילנו במבצעים, שהיינו אחראים לחייהם, שביצענו לילות כימים בכל קו גבול אפשרי, חמושים מכף רגל ועד ראש, אנחנו ראויים מבחינת המדינה להקריב את חיינו למען בטחונה אבל באזרחות – אנחנו לא יותר מעבריינים עבורה. ומדוע? בגלל שלוש חקירות וחצי במשטרה? בגלל דבר כזה רשאית המדינה לשלול מאתנו את הזכות להתפתח ולהתפרנס בכבוד? האם עלינו להבין שלא משנה מה נעשה בהווה וכמה נשפר את דרכינו, תמיד תבחר המדינה לראות רק את העבר המכוער?".
"ובכן", הוסיפו זרגרי ולוי, "יכולנו להמשיך בבכיינות ובמירמור, אבל למדנו אחרת, למדנו שאפשר לחלום, להיאבק, ולנצח, ואת האמונה העצמית הזו אף אחד לא ייקח מאיתנו. אז יצאנו למאבק, וכעת אנו מזמינים אתכם להצטרף. התחלנו עם פוסט קטן, שצבר תאוצה ופתאום גילינו שאנחנו ממש לא לבד, שיש עוד צעירים רבים כמותנו ושהעוול ממש אינו קטן.
''פתחנו קבוצה והחלטנו שהמאבק הוא לא אישי, הוא מאבק עקרוני, על הזכויות של צעירים כמותנו ועל היחס לו אנו ראויים מהמדינה. הרמנו כנס משותף, חברנו לחברי כנסת, בנינו עצומה עליה חתמו המונים, כתבנו מכתב לשר גלעד ארדן, דברים זזים, גם אם לאט, מהפכות חברתיות לא עושים ביום".
לסיכום כתבו השניים, "אנחנו מזמינים אתכם, לתמוך, להפיץ, להשתתף, בכל דרך שתבחרו, אנחנו נמשיך בדרכינו, עד לקו הסיום, בהשגת התוצאה הצודקת והנכונה".