כנגד ארבעה בֶּנים

אז איפה אתם בליל הסדר? כי אצל הפוליטיקאים שלנו פסח כבר בעיצומו, בעיקר כשמדובר בעשר המכות

דביר שרייבר , כ"א באדר ב תשע"ט | עודכן: 08:06

מכת בחירות. בני, בוגי, גבי ומאמי
מכת בחירות. בני, בוגי, גבי ומאמי
צילום: תומר נאוברג, פלאש 90

במדינה אחת הרחק הרחק מכאן, הרבה מעבר להרי החושך, חיו פעם ארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה.

זאת אומרת היא לא באמת דיברה נגדם, אבל הם טענו שהמלך פרעה רוצה לחסל אותם פיזית ומכביד את ליבו ולא מקשיב לאף אחד, אפילו לא לאמנון אברמוביץ'. קראו להם בני, בוגי, גבי ומאמי, או בקיצור ארבעת הבֶּנים, על שם המנהיג הגבוה והשרמנטי חובב הצוללות, שולה המוקשים וקנדי קראש איראני. ליריב שלהם לא באמת קראו פרעה אלא ביבי, על שם השיר הידוע שמחה רבה שמחה רבה הביבי גיע בואו נעיף אותנו ודי דיינו.

הבעיה של ביבי הייתה שהוא באמת השתרך אחרי ארבעת הבֶּנים, ולא רק בסקרים – בזמן שלבֶּני כבר פרצו לסלולרי, ביבי עוד היה מסובך עם טלפון קווי של פרשת בזק. בעוד ביבי הואשם כגזען, למאמי כבר היה עבר מפואר של בדיחות שוביניסטיות לא מצחיקות ובדיחות לא שוביניסטיות לא מצחיקות. כשביבי הושמץ פה ושם בספר של פייגלין, בוגי כבר היה הנבל הראשי בספר של אלאור אזריה. ובעת שגבאי תימהוני אחד טען שביבי אמר שגולני צריכים קצינים לבנים, לארבעת הבנים כבר היה את גבי שהוא גם גולנצ'יק וגם אשכנזי.

כל זה כנראה לא היה מזיז לאף אחד, אלמלא התקרב חג הפסח ואזרחי אותה מדינה רחוקה, הרבה מעבר להרי החושך, היו צריכים להחליט איפה הם עושים את הסדר. כי מצד אחד ארבעת הבֶּנים הבטיחו שאצלם ישראל לפני הכול, וזה קצת הלחיץ את האזרחים כי גם ככה ההגדה נורא ארוכה ואם עוד מוסיפים את ישראל לפני זה מי יודע מתי נזכה להגיע לאוכל. מצד שני ארבעת הבֶּנים הזהירו שביבי כבר העלים את המפתחות של הצוללת, עכשיו לכו תדעו איפה הוא יחביא את האפיקומן. מצד אחד כל עשר השנים האחרונות הם עשו את הסדר בצד של ביבי, אז אולי הגיע הזמן לגוון. מצד שני ארבעת הבֶּנים עוד יכולים להאכיל אותם כאלה מרורים שהם יתגעגעו לחרוסת של ביבי. מה עוד שבמטבח של מאמי לפיד אומנם מבשלים מטעמים מבית אבא, אבל זה לאו דווקא אומר שמקפידים שם על שרויה וקטניות.

בצר להם עשו ביבי ובני ובוגי וגבי ומאמי ואבי ושלי ושמולי וצילי וגילי מה שרבים עושים בעת צרה, כלומר החליטו לחזור למסורת אבותיהם ולהביא על יריביהם עשר מכות: לשפוך את דמם; לקפוץ עליהם כצפרדעים; לחפור בעברם כמו כינים; לקבוע שהיריבים הם מיעוט מסוכן ואילו הם ערוב השפוי; לדבר, ולדבר, ואז להמשיך לדבר; להזהיר שהיריבים הם שכונה ויגרמו למצב כלכלי שחון; להטיח ביריבים אבני ברד ואש מתגלגלת; להרבות בהשפלת היריבים והבאשת ריחם, כמה שנאמר הרבה ארבה עצבונך וחרונך; לאיים שבחירה לא נכונה תביא תוהו ובוהו וחושך על פני תהום; ואז להכות חזק, ממוקד וסופי, או כמו שקוראים לזה בתנ"ך – מכת בחירות.

וככה האשימו ארבעת הבֶּנים את ביבי שהוא מושחת, וביבי האשים אותם שהם שקרנים. הם אמרו שאת המדינה מנהלים בני דודים, והוא התאפק לא לרמוז שאבא ואמא שלהם בני דודים. הם אמרו שהוא בוגד, הוא אמר שהוא חירף את נפשו למען המדינה. הם אמרו שהם חירבו את נפשם יותר. הוא אמר שיתבע אותם. הם אמרו שיתבייש לו. הוא אמר שהם יתביישו. הם אמרו שהוא. הוא אמר שהם. הם אמרו שהוא. הוא אמר שהם. איזה מזל שכל זה קרה הרחק הרחק מכאן, ולא אצלנו בהרי החושך.

בוא, גד

אז ארבעת הבֶּנים האשימו את נתניהו בבגידה והמון ימנים נזעקו כי השמאל תמיד מאשים את נתניהו שהוא אשם ברצח רבין כי הוא כינה אותו בוגד (נתניהו אמר שרבין לא בוגד, אבל את מי מעניינות העובדות), אז איך הם מרשים לעצמם לקרוא עכשיו לראש הממשלה בוגד.

אבל האמת היא שהימין, כהרגלו, שוב טועה ומטעה. כי אל"ף, כלל מספר אחת בדמוקרטיה אומר שנתניהו בוגד עד שיוכח אחרת, ולא יוכח. ובי"ת, באמת אסור להגיד שראש הממשלה בוגד, אבל נתניהו הוא לא באמת ראש הממשלה. הוא בוגד.

חוץ מזה שלימין יש בעיות שמיעה, כי בני, בוגי, גבי ומאמי לא אמרו "בוגד". הם אמרו באגט. שזה רמז למארי אנטואנט. שהיא כמו שרה הבוגדת. זאת אומרת בג"ד. כפ"ת. בראש מילה. לא אמרנו ראש הממשלה. בוגד. אמרנו – בוגי עד. שהוא בוגד. לא בוגי, נתניהו. בוגד. כלומר בוא-גט. בכלל דיברנו על מצב העגונות. כלומר הצוללות. עוגנות. במספנות. של טיסנקרופ. בגלל הבוגד. התכוונו – בוא, הגד. שהוא בגד. די, נו, לא אמרנו בגד. אמרנו בא גד. נו, גדי. איזנקוט. שבמשפט של אלאור אזריה כמה פרחחים אמרו שהוא בוגד. בלתי נסבל. לקרוא בוגד לרמטכ"ל. אבל על ביבי זה בסדר להנפיץ כזה היגד. כי הוא בוגד. זאת אומרת, בוא.

שלום בשחור ולבן

הייתי כמעט בן שש כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, השבוע לפני 40 שנה. אני זוכר תוכנית חגיגית של קישקשתא (אם אני לא מתבלבל עם בובה אחרת) בשחור-לבן בערוץ הטלוויזיה היחיד שהיה אז. אני זוכר את שלמה ניצן (אם אני לא מערבב אותו במקרה עם דודו זר) מסביר לקישקשתא שהגיע השלום המיוחל ועכשיו אנחנו נלמד לצייר את דגל מצרים והילדים המצרים ילמדו לצייר את דגל ישראל. אני זוכר כרזות שקראו לעצור את הנסיגה מסיני, אני זוכר שהייתי נורא מבולבל ולא ידעתי אם זה טוב או רע. אני זוכר את הפיגוע בראס בורקה. אני זוכר חרמות חמורים על כל מצרי שהעז לקרוא לנורמליזציה עם היהודים. אני זוכר שאגד הפסיקה את קו 100 ואל-על הפסיקה את הטיסות הסדירות לקהיר, פשוט כי לא היה ביקוש. אני זוכר שרכבת לילה לקהיר זה רק שיר. אני זוכר ששגרירות ישראל במצרים היא יעד מבוצר.

אני זוכר המונים משולהבים מסתערים על השגרירות כדי לטבוח בישראלים, והצבא המצרי עומד מהצד ומתערב רק ברגע האחרון. אני זוכר שראיתי המונים מפגינים בקהיר ושורפים את דגל ישראל, ואף פעם לא ראיתי ילד מצרי מצייר את הדגל שלנו. אני זוכר שהבנתי שעבדו עליי, שהילדים במצרים לומדים רק לשנוא אותי, שקישקשתא הוא בסך הכול בובה פרימיטיבית ושהסיפורים של שלמה ניצן בכלל לא עומדים במבחן המציאות, אם אני לא מתבלבל ומערבב פה את קישקשתא עם דודלי ואת חביתוש עם ציפיטפוט. אם לא הבנתם מה אמרתי עכשיו, ברכותיי. אתם צעירים.

אני זוכר שכל השנים סיפרו לנו שהיחסים עם מצרים הם נכס אסטרטגי ושטוב שלום בלי ארץ ישראל השלמה מארץ ישראל השלמה בלי שלום. שלמען השלום צריך לוותר, להתגמש, לזכור שהאינטרסים של השכנים שלנו בסך הכול חופפים לאינטרסים שלנו. ואני זוכר במעומעם שהרבה אחרי הטלוויזיה בשחור-לבן, מפלגה אחת שקוראת לעצמה כחול-לבן ואומרת שהיא בעד שלום האשימה את ראש הממשלה בבגידה כי הוא איפשר למצרים לקנות צוללת. אז אולי אני כבר לא בן שש, אבל אני עדיין מאוד מבולבל.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com