פרופ' יובל סיני
פרופ' יובל סיניצילום: מרים צחי

דיני המשפחה הנוהגים בבתי הדין ובבתי המשפט האזרחיים בישראל מיוחדים בכך שחלק ניכר מהם נידון על פי דין תורה, אך אפשר להצביע על יצירתיות רבה יחסית בפסיקות בתי הדין הרבניים בישראל בעקבות השינויים שחלו במבנה המשפחה המודרנית בהשוואה לתקופות קדומות, ונוכיח זאת באמצעות כמה נושאים.

כידוע, הבסיס המשפטי של חיוב האב במזונות ילדיו משתנה בהתאם לגיל הילדים. לעניין זה יש להבחין בין שלוש קבוצות גיל: קטינים שגילם אינו עולה על שש שנים ("קטני קטנים"), לגביהם קיים חיוב משפטי עצמאי של האב לזון "קטני קטנים". חיובו של האב במזונות קטינים שגילם עולה על שש שנים אך אינו עולה על גיל בגרות (קטנים) מבוסס על תקנת אושא, ובסיסו המשפטי הוא מצוות הצדקה. בשנת תש"ד נעשה שינוי כאשר הרבנות הראשית לישראל אימצה תקנה מיוחדת, המשקפת את המציאות המודרנית שבה קטינים מתגוררים בבית ההורים עד גיל מאוחר יותר בשל ההכרה בכך שגם לאחר גיל 13 אין בכוחם של ילדים לפרנס את עצמם, ועל כן הורחבה החובה על האב לזון את ילדיו הקטנים עד גיל 15 שנים (אם כי נחלקו בתי הדין בפרשנות גדרה המשפטי של החובה מכוח תקנת הרבנות הראשית). בדור האחרון נעשו ניסיונות אחדים להרחיב עוד יותר את היקף תחולת התקנה, ומועצת הרבנות הראשית החליטה בתשל"ו שחיוב האב במזונות יחול עד הגיעם לגיל 18, כדי לשקף את המציאות בימינו, שקטין סמוך על שולחן הוריו עד גיל 18. ואולם ניסיון זה לא צלח עקב סירובו של מי שכיהן אז כרב הראשי, הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, לאשר את ההחלטה.

בנוסף לכך ההלכה מתמודדת עם המגמה הקיימת בבתי המשפט האזרחיים להטיל חיובי מזונות גם על האישה וליצור שוויון בין הבעל ובין האישה ביחס לחיובים הממוניים. האפשרות לחייב את האישה בתשלום חלק מצורכי ילדיה נדונה בספרות ההלכה ובפסקי דין של בתי המשפט לענייני משפחה, שדנו במקורות המשפט העברי בעניין. אולם גם בבתי הדין הרבניים קיימת גישה המבקשת לבחון את יכולתם הכלכלית של הורי קטינים (מעל גיל שש) בעת פסיקת מזונותיהם. כך למשל קבע הרב שאול ישראלי זצ"ל כי "אכן, כשזה מדין צדקה יש לברר גם את אפשרויותיה של האם, שכן גם האישה מחויבת מדין צדקה. ובמקרה שגם היא אמידה, יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה שמדין צדקה שעל האב והאם כאחד".

מסורת הפסיקה

אף בשאלת חובת האישה לצאת לעבוד לפרנסת המשפחה ההלכה אינה שוקטת על שמריה, ויש דיינים שבוחנים את החובה הנזכרת לאור מבנה המשפחה המודרנית ומעמד האישה כיום, שהשתנו באופן מהותי מהעבר. בין בני זוג קיים מארג שלם של חיובים וזכויות. חכמי התלמוד קבעו את היחס הראוי ביניהם על החובות והזכויות ואת האיזונים הנדרשים לקיום מערכת יציבה של חיי נישואין. בין היתר קבעו חכמים את חובת הבעל לפרנס את האישה והמשפחה, ומנגד את חובת האישה לסייע לבעלה. הפרשנות המקובלת לתקנה זו היא שאילו הבעל היה נדרש לשלם את מזונותיה של האישה ושכר עבודתה היה שלה, היו נוצרים איבה ומתחים בין בני הזוג על רקע זה. לפיכך תיקנו חכמים שמעשה ידיה יהיו לבעלה תמורת המזונות. ואולם נושא חובת המזונות של הבעל ומנגד חובת האישה לעבוד נדונו אף בעת האחרונה, ובדברי אחדים מהפוסקים ניכרת פרשנות שונה לתקנה, פרשנות שיש בה ביטוי למציאות המשתנה בדורנו כשהנשים יוצאות לעבודה.

הרב שאול ישראלי מסביר כי חובת המזונות ביסודה היא רק חובת השלמה להכנסת האישה, כעין הבטחת הכנסה למקרה שיוקר המחיה יגרום לכך שעלות מזונותיה תהיה גדולה מהכנסתה. תקנת מעשה ידיה כנגד מזונותיה פירושה אפוא, חיוב האישה לצאת לעבוד בהיקף כזה שהוערך על ידי חכמים כמספיק בדרך כלל למזונותיה. לפי הסבר זה, גם לפני התקנה לא עלה על הדעת שאישה תשתכר והכנסתה תהיה לעצמה, ובנוסף לכך היא תקבל דמי מזונות מלאים.

מכאן שהנימוק שהובא לתקנה זו בתלמוד (כתובות נח, ב) משום איבה פירושו, שאם לא תחויב האישה לעבוד למטרת השתכרות, כל חובת מזונותיה תיפול על כתפי הבעל והדבר יביא למתח וריב בין בני הזוג. לפי הרב ישראלי, מצב שבו האישה משתכרת לעצמה וגם מקבלת דמי מזונות לא עלה על הדעת מעולם, שכן אם האישה הייתה משתכרת היא הייתה זכאית להשלמת דמי מזונות בלבד. ללא כל ספק פרשנות זו נותנת מענה למציאות המשתנה ביחס ליציאה של נשים לעבודה.

בנושא זה רווחות שתי גישות בבתי הדין הרבניים לדורותיהם, ושני דייני בית הדין הגדול, הרב דיכובסקי והרב שרמן, מייצגים שתי אסכולות בנושא. נסתפק כאן בנושא פיצויי הגירושין והיקף יישומו, עניין השנוי כיום במחלוקת בין דייני בתי הדין.

פיצויי גירושין נפסקו במקרים שונים, שחלקם קשורים בסיבות של אשם בגירושין, גרימת סבל לאישה או שחיקת ערכה הריאלי של הכתובה, אך לענייננו חשוב המקרה השכיח שהאישה היא זו שצוברת פחות נכסים חומריים מהבעל בשל חלוקת תפקידים שמרנית ביניהם.

בעניין זה הרב דיכובסקי ממשיך למעשה את מסורת הפסיקה של בתי הדין בארץ ישראל מקדמת דנא, וסבור כי יש להפעיל את מנגנון הפיצויים בשל חלקה העקיף של האישה בצבירת הרכוש על ידי הבעל. מאחר שקביעת הפיצויים וסכומם נתונים לשיקול דעת בית הדין, הרי שאפשר להביא בחשבון כל נכס לצורך קביעת גובה תשלומי הפיצויים, ואכן מצאנו באחד מפסקי הדין של בית הדין הרבני הגדול בהרכב הרב עוזיאל, הרב הרצוג והרב י' הלוי, כבר לפני כשישים שנה, שנכסים לא מוחשיים, כמו יכולת השתכרות, נלקחו בחשבון בעת קביעת גובה הפיצויים. אומנם לא נמצאו מקורות נוספים שהגדירו את הזכות בנכסים לא מוחשיים באופן כה ברור וקולע, אך העיקרון הרחב של איזון רכושי באמצעות פיצויי גירושין, והפסיקה הברורה של הרבנים הראשיים לישראל בעניין ההתחשבות ביכולת ההשתכרות, ההשכלה והקשרים המשפחתיים, יש בהם כדי להתוות כיוון אפשרי להתחשבות בנכסים כגון אלה בעת עריכת איזון משאבים.

הנה כי כן, כך מתמודדים גם היום בבתי הדין עם המציאות המשתנה בתא המשפחתי, והכול לאור עקרונות ויסודות ההלכה מדורי דורות.

פרופ' יובל סיני הוא נשיא מכללת אורות ישראל, אשר מקיימת השבוע את הכנס הארצי השלישי לתורה שבעל פה

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)