משה פייגלין
משה פייגליןצילום: פלאש 90

לרוב מתקפות רבני המגזר ומובילי הדעה שלו נגד מפלגת זהות ונגדי, העדפתי שלא להגיב. הציבור כיום כבר רכש את הכלים בכדי להבדיל בין ביקורת עניינית ובין ביקורת מכפישה ומשוללת בסיס עובדתי.

לשמחתי, נתקלתי בשבוע שעבר בשני מאמרי ביקורת שאינם כאלה, מאמרים ענייניים ורציניים שפורסמו בעיתון 'בשבע'. הראשון הוא "בעיית זהות", שנכתב על ידי ידידי רב הפעלים עו"ד דורון ניר צבי, והשני - "האמת שבתוך הקופסה", שנכתב על ידי ידידי רב הפעלים עורך 'בשבע' עמנואל שילה.

לטענות שכאלה אני חש מחויבות להשיב בכובד ראש.

במאמר "בעיית זהות" טוען עו"ד ניר צבי כי אומנם עליי הוא "סומך שלא יאכזב באמירות ריקות", אולם זהותם של מועמדי זהות האחרים אינה ברורה, ולכן מחשש לתקדים רפול ומועמדיו שאכזבו הוא מעדיף רשימה שכל מועמדיה נאמנים. במאמר "אמת שבתוך הקופסה" טוען עמנואל שילה טענה דומה מן הכיוון המהותי: "אני מעריך את פייגלין כאדם חכם, נועז ומקורי...", כתב שילה, "אבל קשה מאוד לראות מה מחבר את מי שמצהיר היום שיתאבד על לגליזציה של סמים קלים אל מי שפעל בעבר תחת הסיסמה הדתית 'לתקן עולם במלכות ש-די'".

אני מבין את החשש של עו"ד ניר צבי באשר לנאמנותם של המועמדים שאינם מוכרים. התקדימים ידועים ומי שנכווה ברותחין, נכון שייזהר בצוננים. אולם בעיית הנאמנות לא נגמרה בתקדים רפול ונבחריו. זמן קצר לאחר שנבחרתי לכנסת, הודיע נתניהו כי בכוונתו לשחרר מאות מחבלים בארבע פעימות. הודעתי אז כי אם יעשה זאת, אצביע נגד התקציב – הצבעה שמשולה להצבעת אי אמון בממשלה. במקביל ניסיתי לצרף אליי את הנאמנים שבחברי הכנסת של גוש הימין. התרוצצתי בין סיעות הבית היהודי, הליכוד וישראל ביתנו, פרסמתי מכתבים קורעי לב. שרה מן הליכוד אמרה לי אז בגילוי לב: אם תביא איתך עוד שניים, הוא לא ישחרר אף מחבל. בסוף הצבעתי לבדי נגד התקציב. איש בגוש הימין הנאמן לא הצטרף - לא אורית סטרוק המתנחלת הנאמנה מחברון, לא המתנחלים הנאמנים אלקין ואדלשטין מהליכוד ולא המתנחל הנאמן ליברמן מישראל ביתנו.

בדיוק את אותה תופעה חוויתי כאשר הביא ח"כ ליצמן, אז באופוזיציה, את החוק להגנת ירושלים. לפי החוק שהציע, יידרשו חתימותיהם של 80 חברי כנסת כדי לפתוח במשא ומתן על ירושלים. השרה ציפי לבני, שענתה בשם הממשלה, הודתה למעשה כי משא ומתן שכזה מתנהל כל העת, ובכל זאת כל חברי הכנסת של גוש הימין הנאמן חמקו מן המליאה קודם להצבעה, הותירו אותי כתומך היחיד מן הקואליציה ואף דחקו בחברי הסיעות הערביות להיכנס למליאה ולהפיל את הצעת החרדים יחד עם לפיד, העבודה ומרצ. אילו עבר אז החוק, אזי תוכנית טראמפ הנוכחית, כלומר התוכנית להקים שגרירות אמריקנית באבו דיס, סליחה, בירושלים הפלשתינית, ולוויתור על ריבונות ישראל ביו"ש מיד לאחר הבחירות, התוכנית שנתניהו הודיע כי הוא מצפה לה בכיליון עיניים - הייתה הופכת לבלתי אפשרית.

אומנם בכנסת ה-20 העביר נפתלי בנט חוק משלו ל"הגנת ירושלים", אבל מדובר כרגיל בפייק גמור, באחיזת עיניים, בחוק שמנסה לתפוס את הסוסים אחרי שכולם כבר ברחו מן האורווה ואינו מהווה שום מתרס משמעותי בפני חלוקה של העיר מחדש.

אתה מבין, דורון? זה לא קרה רק עם רפול ורשימתו הבלתי נאמנה, זה המשיך לקרות עם הנאמנים הגדולים ביותר וקצרה היריעה מלהוסיף עוד ועוד דוגמאות. כי מה שקובע בסוף את הנאמנות, זה הרבה יותר המסגרת והתודעה הפוליטית והרבה פחות האידיאולוגיה האישית. בגלל שזהות עומדת על רגליה שלה ולא התפתתה לקפוץ לחיקו החמים של הגוש שנמצא בכיס של נתניהו, יש לה לזהות כוח משל עצמה, ולחברי הכנסת שלה – אשר מחויבים כולם למצע הנאמן של המפלגה - יש גם את הגב הפוליטי לפעול למימושו. אומנם הם דורגו על ידי כלל הציבור בפריימריז פתוחים, אך אם חפצי חיים פוליטיים הם, הם חייבים להיבחר שוב בפעם הבאה, בשלב הראשון על ידי חברי המפלגה. הצבעה בניגוד למצע הנאמן של זהות, שאושרר על ידי כלל חברי המפלגה, מהווה סטירת לחי לחברי המפלגה שבוחרים אותם בסיבוב הראשון ופוגעת מאוד בסיכוייהם לשוב ולשמש כחברי כנסת.

ובאשר לתהייתו של עמנואל שילה על ההבדל שבין דעותיי הזהותיות בתקופת 'זו ארצנו' לדעותיי החירותיות כיום. איש הטכניון תומר רשקובצקי נטל חלק מרכזי בעריכת שני הספרים שהוצאנו בשנתיים האחרונות, 'קץ הנורמליות' ו'להיות יהודי חופשי'. הספר 'קץ הנורמליות' הוא הרחבה של תיאור ימי 'זו ארצנו' והמשך הפעילות עד היום, ואילו 'להיות יהודי חופשי' הוא ספר המצע של מפלגת זהות. לתומר, שאינו חובש כיפה והתחבר לפעילותי רק בשנים האחרות, היה סיפור 'זו ארצנו' חדש לחלוטין. ערב אחד, לפני כשנה, עצר אותי תומר על המדרכה התל אביבית בדרכי למטה המפלגה. "בקריאה מעמיקה של שני הספרים", אמר לי תומר, "ההוא מאז וזה של היום, רואים כי כל ספר המצע של זהות גלום למעשה בתוך 'קץ הנורמליות', וכבר היה שם בימי 'זו ארצנו'".

התפיסה הרואה את המדינה כשייכת לאזרח ולא להפך, היא שאיפשרה גם את מחאת 'זו ארצנו' אז, וגם את עמדתי הנחושה למען ארץ ישראל מאוחר יותר בכנסת. גוש הימין, אשר חסר את תפיסת החירות הזאת, חסר את היכולת הבסיסית להציב גבולות למשטר ולהגן על הארץ בשעת מבחן.

תנוח דעתך, עמנואל, החירות והזהות אינן סותרות זו את זו אלא נובעות זו מזו. בלי זהות אין חירות, אך גם ההפך נכון – בלי חירות אין זהות ואין את היכולת לשמור על ארץ ישראל.

הכותב הוא יו"ר מפלגת זהות