1
ביחד עם הבית שנהרס השבוע במושב משמרת על ידי רקטה ששיגרו אנשי חמאס מעזה, נפרצו בקיעים עמוקים גם בקונספציה האסטרטגית השגויה שמבססת את הגנת העורף הישראלי על טילים נגד טילים.
אלה לא רק האזרחים שנפגעו ברמות שונות של פציעה. זה לא רק הבית הספציפי שנהרס מפגיעה ישירה, וגם לא רק עשרות הבתים בסביבה שנפגעו מההדף. אלה גם מאות אלפי ישראלים, כדוגמת נפתלי וגילת בנט ברעננה, שהתעוררו לפנות בוקר ורצו מהר עם ילדיהם לתפוס מחסה במרחבים המוגנים. כל אלה הם רק חלק ממחירה הבלתי נסבל של הקונספציה.
הנסיגה מעזה, או בשמה המכובס ההתנתקות, דרדרה אותנו עד למצב שבו החמאס לבדו מסוגל לאיים על רוב שטחה של ישראל, למרר את חיי תושביה, להשבית את נמל התעופה שלה ולהסב לנו נזקים בגוף, בנפש וברכוש. גם אם בסופו של דבר הנזק הוא מוגבל, יש בו כדי לשבש את השגרה ולהעכיר את שלוות חייהם של רוב אזרחי ישראל. את היכולת הזאת העניקו לחמאס אריאל שרון וכל מי שתמכו בתוכנית העקירה והגירוש הבלתי מוסרית וחסרת האחריות.
2
כבר שנים מנסים להרגיע אותנו שהפתרון לכל זה טמון בראש היהודי הגאוני שהמציא את מערכת כיפת ברזל. עמיר פרץ, שר ביטחון כושל שנאלץ להתפטר אחרי מלחמת לבנון השנייה, מקבל שפע מחמאות על החלטתו לפתח את כיפת ברזל כאמצעי ההתגוננות הנכון. טל רוסו, שבהיותו אלוף בצה"ל התנגד להצטיידות בכיפת ברזל ודרש להשקיע את הכסף באמצעים התקפיים, התנצל לאחרונה בפני עמיר פרץ ואמר שהוא נאלץ לאכול את הכובע. אבל האמת היא שרוסו, שעמדתו כיום נובעת מהפוזיציה שלו כמועמד שמאל בכיר ברשימת מפלגת העבודה, צריך להתנצל על ההתנצלות בפני האלוף בצה"ל טל רוסו, שאמר בשעתו את האמת המקצועית. כי כבר מהרגע הראשון היה ברור שהאמצעי הדפנסיבי הזה הוא פתרון גרוע. היה ברור שכיפת ברזל לא מסוגלת ליירט את כל הטילים, אלא במקרה הטוב את מרביתם. היה ברור שכיפת ברזל לא עומדת לבדה. היא רק חלק ממערכת רחבה יותר שכוללת גם אזעקות, ריצה לממ"דים ונכונות לספוג פגיעה - שכיפת ברזל רק מורידה אותה לרמה נסבלת כביכול. מערכת הביטחון ומדינת ישראל כולה קיבלה על עצמה מציאות של התגוננות מבוהלת, במקום מדיניות התקפית מרתיעה ומנטרלת.
תושבי השרון רק טעמו השבוע את מה שהוא שגרת חייהם הבלתי מתקבלת על הדעת של תושבי עוטף עזה והדרום. מי שאימץ את כיפת ברזל כפתרון אסטרטגי, הסכים בעצם לכך שאזרחי ישראל יחיו תחת איום מתמיד. בגלל ההסתמכות על כיפת ברזל ישראל טמנה את ידה בצלחת ולא מנעה את התחמשות החמאס בארסנל עצום של רקטות לטווח ארוך, בינוני וקצר. בגלל מדיניות ההכלה וההתגוננות, שההסתמכות על כיפת ברזל היא חלק מרכזי ממנה, ישראל מגיבה להתקפות הטילים מעזה בתגובה לא מספיק מרתיעה שאינה מונעת את הסבב הבא. ועוד לא אמרנו דבר על העלות הכלכלית המטורפת של ייצור המערכת הגאונית הזאת.
3
את הטכנולוגיה המשוכללת של כיפת ברזל, גאוות התעשייה הביטחונית הישראלית, יש להשאיר למקום שבו נכון להשתמש בה: הגנה נקודתית על אתרים אסטרטגיים מוגדרים היטב, שפגיעה בהם עלולה לגרום נזק חמור במיוחד. מקומות כמו הקריה הגרעינית בדימונה, התעשיות הכימיות במפרץ חיפה, מחנות צבא וכדומה. הכיפה צריכה לכסות רק את הראש, לא את היד או הרגל ולא את העורף. את ההגנה על העורף האזרחי אין לבסס על כיסוי בלתי אפשרי של כל הארץ בטילים ליירוט טילים, אלא על מניעת ההצטיידות של האויב ועל הרתעתו מהפעלת הנשק שברשותו. בשנים האחרונות ישראל השקיעה מאמץ עצום, תוך הפרת ריבונות לבנון וסוריה והסתכנות במתיחות עם המעצמה הרוסית, כדי למנוע את הצטיידות חיזבאללה בנשק רקטי מדויק. את אותו מאמץ צריך היה להשקיע כדי שלחמאס לא יהיה בכלל נשק רקטי, ובטח שלא נשק רקטי ארוך טווח.
כל עוד הייתה לישראל נוכחות צבאית ברצועת עזה, אפילו לאחר הנסיגה החלקית מתוך הערים במסגרת ההפקרות הביטחונית של הסכמי אוסלו, לערבים בעזה לא הייתה יכולת ייצור והצטיידות ברקטות ארוכות טווח. ביהודה ושומרון, שם יש נוכחות ישראלית צבאית ואזרחית מסיבית, היכולת הזאת לא קיימת עד היום. ישראל יכולה וצריכה להציב כיעד את פירוק החמאס מהנשק הרקטי שלו.
המעגל הנוסף הוא מעגל ההרתעה. צריך להיות ברור שכל ירי לעבר אזרחי ישראל, בדרום כמו במרכז, ייענה בתגובה בלתי פרופורציונלית, מכאיבה וקשה ביותר. ישראל לא תכיל שום פרובוקציה ושום פגיעה בריבונותה. לא פצמ"רים, לא קסאמים, לא הסתערות על הגדרות ולא בלוני תבערה. על כל דבר כזה תבוא תגובה כואבת מאוד, ולא ירי בזבזני ועקר על עמדות ריקות רק כדי להגיד שעשינו משהו. הרס משרדו של איסמעיל הנייה השבוע, למרות הזהירות המוזרה מפגיעה בגוף ובנפש, היה רק דוגמה קטנה לפעולות מרתיעות הרבה יותר שישראל וצה"ל מסוגלים להוציא אל הפועל, אם רק תקום המנהיגות, תגובש המדיניות ותינתן פקודה ברורה ונחרצת.
4
קשה לצפות שהשינוי המיוחל במדיניות יתרחש עוד לפני הבחירות. אבל כבר בשלב ההקמה של הממשלה הבאה יש לתת עליו את הדעת. בני גנץ כרמטכ"ל ובוגי יעלון כשר הביטחון היו מאבות מדיניות ההכלה והספיגה, ולכן אינם מתאימים לשנות אותה. גם נתניהו לא הוביל מדיניות אחרת בעשר שנותיו כראש הממשלה. נפתלי בנט מצטייר לעיתים כלהוט יותר מדי להתמנות לשר הביטחון. אבל כשמעליו נתניהו הזהיר והמאופק כראש ממשלה ומתחתיו אביב כוכבי המנוסה כרמטכ"ל, נראה שנכון יהיה, אחרי שכל האחרים לא הצליחו, לתת לבנט את ההזדמנות להוביל מדיניות שונה.
בן-גביר לכנסת
לא צריך להיות ממצביעי מפלגת עוצמה יהודית כדי להתקומם נגד ההתנכלות של הממסד המשפטי למפלגה הזאת, ומתוך כך לרשימת איחוד מפלגות הימין שבה היא משולבת.
פסילתו של ד"ר מיכאל בן-ארי מלהתמודד על מקום בכנסת, שבה כידוע הוא כבר כיהן בעבר, היא מעשה פסול ואנטי דמוקרטי ששולל ללא הצדקה את הזכות הכי בסיסית בדמוקרטיה – לבחור ולהיבחר. מקוממת ביותר גם האפליה שנקטו שבעה מתוך תשעה שופטי בג"ץ, כאשר החליטו בד בבד עם פסילתו של בן-ארי להכשיר מועמדים ממפלגות ערביות, אשר תומכים בגלוי בטרור נגד ישראלים או חותרים תחת הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. למפגן האפליה, הרדיפה והצביעות נוספה גם ההתנגדות של הממסד המשפטי לבקשה לתקן מעט את העוול על ידי קידומו של נציג עוצמה יהודית איתמר בן-גביר למקום החמישי ברשימת איחוד מפלגות הימין, שהיה מיועד למיכאל בן-ארי.
את התסכול והזעם על העוול שגורמת החונטה המשפטית יש להפנות לאפיקים קונסטרוקטיביים שיביאו לתיקון העוול. ראשית, יש לנצל את זכותנו הדמוקרטית ולהביא לכך שבן-גביר ייבחר לכנסת, על אפם וחמתם, גם מן המקום השביעי ברשימה. בלאו הכי רשימת הציונות הדתית בראשות הרב פרץ וסמוטריץ', עם חבריה וחברותיה המסורים והנאמנים, היא הראויה מכולן לתמיכתו של הציבור הדתי-לאומי, וכעת גם סימנו לנו השופטים מהו המספר המינימלי של ח"כים שראוי שיהיו לה.
שנית, בקדנציה הבאה חובה להעביר הילוך במאמצי החקיקה וקבלת ההחלטות, ולהוביל לשינוי מהיר שיחזיר למערכת הפוליטית את סמכויות ההחלטה, אשר נלקחו מידיה על ידי שופטי בג"ץ בעשרות שנים של אקטיביזם משפטי חזירי, חסר עכבות וחסר סמכות.
משה כחלון, אם יצליח לעבור את אחוז החסימה, כבר הצהיר שבקדנציה הבאה הוא לא ימנע את צמצום כוחו של בית המשפט העליון, כפי שעשה בקואליציה היוצאת. איילת שקד, לפחות על פי הצהרותיה, מבינה כעת שהיא חייבת לשנות את כללי המשחק מן היסוד, ולא להסתפק בהשגת המיטב במסגרת הכללים הקיימים, כפי שעשתה עד כה במשרד המשפטים.
שקד מדברת על בחירת שופטי בית המשפט העליון בכנסת, במקום בוועדה לבחירת שופטים. זוהי הצעה מרחיקת לכת, שיש לקוות שלא נאמרה רק לצורכי בחירות. בכל מקרה, יהיה צורך בצעדים משלימים כמו חקיקת פסקת ההתגברות. ובמקום לחכות עד שהרוב השמאלני בבג"ץ יואיל להגיע לגיל הפרישה ולאפשר מינוי שופטים אחרים, יש להגדיל מיידית את מספר התקנים בבג"ץ ולמנות שופטים שמרנים נוספים. כך ילכו ויצטמצמו הפערים בין הערכים שרוב הציבור מאמין בהם ובין הערכים המנחים את שופטי בג"ץ בפסקיהם. אמון הציבור במערכת המשפט ישתקם, והסמכות לנהל את המדינה תוחזר לידי מי שנבחרו לכך על ידי הציבור בקלפי.
ואם אכן מתכוונת עוצמה יהודית לפרוש מהבלוק הטכני לאחר הבחירות ולהישאר באופוזיציה, יהיה זה צדק פואטי בהתגלמותו אם לנציג האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים בקדנציה הבאה ייבחר המשפטן ועורך הדין איתמר בן-גביר.
לתגובות: [email protected]