שנים וכלום עוד לא נמחק

מופעים שמשחזרים אלבומי עבר נפוצים כיום בקרב אומני ישראל. ב'אפר ואבק' של יהודה פוליקר היה ערך שהצדיק את הנוסטלגיה

אבי סגל , כ"ח באדר ב תשע"ט

אבי סגל
אבי סגל
צילום: עופר עמרם

השנה היא תשמ"ט, בסיס צבאי בגלילות. עבדכם הנאמן, שוקיסט בדרגת תת-טוראי, נשלח בפקודה לאולם הקרנה קטן כדי להתחנך מחדש בעזרת אוצרות התרבות הישראלית. והפעם בתוכנית: 'בגלל המלחמה ההיא', הסרט התיעודי המהולל שעוקב אחר סיפורם המשפחתי של בני הדור השני לשואה, הזמר יהודה פוליקר ושותפו האומנותי יעקב גלעד, על רקע הפקת האלבום 'אפר ואבק'. לומר שחיי כצופה בן 18 נחלקו אז לשניים, לפני ואחרי? לא ממש, במיוחד אחרי שבתיכון כבר נסחבתי באוזניים לצפות בכל תשע השעות של הסרט 'שואה'. ובכל זאת שרדתי כדי לספר.

קופצים לתשע"ט, להיכל התרבות בתל אביב. מופע אחרון בהחלט של יהודה פוליקר לציון 30 שנה לעבודות הרס"ר שלי. סליחה, לאלבום 'אפר ואבק'. על המסך מאחור מופיעים קטעי וידאו מתוך 'בגלל המלחמה ההיא', בהשתתפות היוצרים הצעירים והוריהם שמספרים על המלחמה. ואילו על הבמה יושב עם הגיטרה פוליקר קשיש יותר, עוד מעט סוגר שבעה עשורים, ושר פעם נוספת את 'חלון לים התיכון' ואת 'התחנה הקטנה טרבלינקה' ואת שיר הנושא הנפלא של האלבום. פעם היה לי קשה להתחבר לקול המחוספס, למונוטוניות ולצלילי הבוזוקי היווני. אבל כיום, שנים אחרי שהפכו לנכסי צאן ברזל של המוזיקה המקומית, האזנה לשיריו של פוליקר היא חוויה אחרת לחלוטין.

מופעי יום הולדת לאלבומים הפכו זה מכבר לטרנד מסחרי, כשרק בשנה האחרונה הצטרפו אליו אומנים כמו פורטיס, סחרוף, אמדורסקי, ריטה וטיפקס. לא תמיד האלבום היסטורי דיו כדי להצדיק את הנוסטלגיה. 'אפר ואבק' דווקא כן. כבר ביום שבו יצא היה ברור שמשהו קרה, שיש פה אירוע. הטיפול בזיכרון השואה דרך הסיפור האישי, האיכות האומנותית ודוק העצב שעוטף את הכול – לכו תתווכחו עם תמהיל כזה. לא בכדי זהו האלבום שהפך את פוליקר לדמות המזוהה ביותר עם הפלייליסט של ימי הזיכרון בישראל.

פוליקר רץ עם המופע הנוכחי כבר יותר משנה, תוך שימוש לא מבוטל בכלי עזר: וידאו ארט של רכבת נוסעת בשלג, קטעי ארכיון, שתי זמרות מלוות ויותר ממניין נגנים, שבעה מתוכם על כלי מיתר. השירה של פוליקר עדיין מדויקת ונוגעת. העיבודים עשירים, לעיתים מאפילים על השירה, וגם כך לא קל להבין את המילים בתוך ההד של היכל התרבות. לקהל במופע האחרון זה כנראה לא הפריע. את הטקסט כולם כבר מכירים, אף שחלק מהנוכחים בקושי נולדו כשהאלבום כבר היה בחנויות.

המופע חולק במובהק לשניים. המחצית הראשונה כללה את השירים הכבדים, טעוני אווירת השואה. פוליקר שר בעיניים עצומות, נתן למיצג הוויזואלי מאחור לעשות את העבודה ולא תיקשר כלל עם הקהל - שמצידו התנהג כמו, ובכן, קהל של קונצרטים. החלק השני כבר היה שרשרת נטולת הפוגות של להיטי קצב, ממוזיקה יוונית ועד שירי 'בנזין'. פוליקר יצא מעט מתוך הקונכייה, והקהל מצידו עשה את המעבר הנפשי מהיכל התרבות לטברנה ים תיכונית, לא כולל עשן סיגריות. הצופים קמו, רקדו והתמסרו ללהיטים הגדולים מכל הזמנים: 'התחלה חדשה', 'זינגואלה', 'אני רוצה גם', 'הצל ואני' ועוד רבים.

ביציאה מהאולם התווכחו שני גברים בשאלה איזה משני חלקי המופע היה טוב יותר. אפשר לומר שיש כאן מעשה רמייה משמח. ציון הדרך ל'אפר ואבק' הוא רק חלק מצומצם ממופע, שרבים משיריו יופיעו מן הסתם גם במופעים הבאים. כדברי המשורר: "לכל סיום יש התחלה חדשה, ותמיד הפרידה היא קשה". במקרה של פוליקר, לא נראה לי שמישהו מאוהדיו יתלונן.