האגדות שעליהן גדלים ילדי העולם המערבי מספרות על מלכים ומלכות, נסיכים ונסיכות, ארמונות וסוסים דוהרים, ורוע, המון רוע. האם החורגת לא רוצה בבתה, האב מתנכר לילדיו, המלכה המכשפה מתחרה בבתה מי יפה יותר ונשים זקנות אוכלות ילדים. האגדות האלה, שמסופרות לילדים במדינות רבות, מצלקות דור אחרי דור בתדמית שלילית על אימהות חורגות, על נשים זקנות ועל יחסי הורים וילדים.
הספר 'אוצר בשמים' עושה את ההפך. הוא משאיר את הילדים בעולם המלכים והנסיכות, אבל בורא עולם אחר לגמרי. היוצר, חיים אקשטיין (שמדי פעם כותב גם כאן בבשבע), לקח אגדות שנמצאות בגמרא ובמדרש, והחליט לספר אותן לילדים.
ראשית, העובדה שהאגדות התרחשו כאן, בארץ ישראל, מאפשרת לצייר את הארץ שלנו כארץ של אגדות. לא צריך להפליג מעבר לים או לדבר על ארצות רחוקות. שנית, הסיפורים מעבירים ערכים חשובים של אהבת השבת ונתינה, ביטחון בה' ודאגה לחלש. המלכים והמלכות של 'אוצר בשמיים' אינם מושלמים, גם הם בני אדם, אבל הם משתדלים לתקן את הפגמים שלהם. גם בסיפורים האלה יש מתח ודילמה ואנשים אנוכיים, אבל אין רוע צרוף כמו גירוש ילדים מביתם או דחייה של בת חורגת. להפך, יש כאן חמלה ודאגה של ההורים לילדיהם. הסיפורים נגמרים בהפי אנד, אבל הוא לא חתום בנשיקה של הנסיך לנסיכה אלא בתובנה חדשה שלומדים הגיבורים.
אקשטיין הרחיב את היריעה המסופרת בגמרא באופן תמציתי למדי. הוא הוסיף לעלילה דמויות של ילדים ודמויות מבוגרות, כולן מעלות חיוך קטן: המשרתת אמהתא, היועץ פפוס, חוכא ליצן החצר ועוד. הוא משמר את הלב של הסיפור, אבל מאריך אותו במקומות הנכונים כדי לבנות מתח ולסקרן את הילדים. הנסיך והנסיכה שמצורפים פעמים רבות לעלילה מביאים את קהל היעד, כלומר הילדים, להזדהות גדולה יותר עם הסיפור. ההומור הדק והחיוך שדרכם מסופרים הסיפורים הופכים את הקריאה לחגיגה.
הספר כתוב מתחילתו ועד סופו בחרוזים, מטלה לא פשוטה שהיוצר לקח על עצמו. החריזה נחמדה, היא נותנת קצב לסיפורים ולפעמים מאפשרת להוסיף קריצה, אבל לא מעט פעמים היא גם מאולצת וחבל. חריזה היא כלי יצירתי, אך היא גם כובלת את היוצר לתבנית מסוימת שלא תמיד מתלבשת על הטקסט ("כשחזרה הנסיכה המשרת מיד הגיש לה/ כבד אווז ומיץ מוגז ואטריות ברוטב קישלא/ הנסיכה לא טעמה ופיה לא רצה לזוז/ ממילא זה לא טעים, זה הומצא בשביל חרוז"). הספר מנוקד, וגם ילדי א'-ב' יוכלו לקרוא בו וליהנות. מומלץ מאוד כספר אגדות ילדים בסיסי בבית. את שלגיה ושות' עדיף להשאיר לגרמנים. בעצם גם להם לא.