כשאידיאולוגיה פוגשת פרקטיקה

לא סוציאליסט, לא חרדי ולא מעריץ את פייגלין. אז למי אני כן מתכוון להצביע?

דביר שרייבר , כ"ח באדר ב תשע"ט | עודכן: 13:10

מקווה שתמחלו לי. ייצור הפתקים לבחירות
מקווה שתמחלו לי. ייצור הפתקים לבחירות
צילום: יוסי זליגר, פלאש 90

אז למי אני מצביע, אתם שואלים?

אוקיי, אתם לא שואלים, אבל יש השבוע פרויקט נחמד שכל אחד אומר למי הוא מתכוון להצביע. והפעם הבחירה קשה במיוחד כי ציפי לבני לא מתמודדת. כן, באף מפלגה. בדקתי. יום אחד היא תשוב אלינו, אני בטוח (אני פסימיסט ביסודי), אבל כרגע היא לא פה וצריך להחליט. כלומר, לבחור.

אז למי אני מתכוון להצביע? נתחיל מזה שאני לא מאמין במשיחים. זאת אומרת אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, אבל מתקשה להאמין שהוא פייגלין (התקפה מרוכזת של זהותניקים עליי בעוד שלוש, שתיים, אחת...). אני גם לא מזדהה עם הליברטריאניזם שלו ועם ההפרטה של קרקעות המדינה, שזה בהתחלה אולי סבבה, אבל פחות נחמד אחרי שההשפעה של הקנאביס פגה. פרט לכך, יש לי רתיעה בסיסית מאנשים מלאים בעצמם שמצרפים אליהם עוד אנשים מלאים בעצמם מרקע אידיאולוגי שונה לגמרי. בגלל זה אני גם לא מתכוון להצביע לארבעת המופלאים מכחול-לבן. סתם, לא רק בגלל זה.

פוליטיקה היא המקום שבו האידיאולוגיה פוגשת את הפרקטיקה וצריכה לעשות את המיטב בלי להתרסק על קרקע המציאות האכזרית. אני לא מחפש את המפלגה המושלמת, כי אין כזאת. אני מחפש את הרע במיעוטו. מה שמוריד מהחשבון את הרע במירבו כמו מפלגת העבודה, מרצ, רע"מ-בל"ד וחד"ש-תע"ל שמאמינות שליהודים יש זכות לחיות פה, אבל לערבים יותר. אני גם לא סוציאליסט, לכן אני לא מתכוון להצביע לאורלי לוי. או לכחלון, שחי בסרט שהוא בגין, לא ברור בגין מה. וליברמן, שעדיין צובט את עצמו כדי לוודא שהוא באמת היה שר הביטחון (ד"ש מהנייה). והחוץ. והתחבורה. והאסטרטגיה (הוא בעצמו עוד לא יודע מה זה). והאנרגיה. והתשטויות. עכשיו הוא שוב מתמודד לכנסת כי יש כמה משרדים שהוא עדיין לא חלף בהם בלי להשאיר חותם. גם למפלגות החרדיות אני לא מתכוון להצביע, וגם לא לטריליון ושתיים מפלגות קטנטנות שאין להן אפילו שבריר של סיכוי לעבור את אחוז החסימה, ורק אלוהי הקנאביס יודע מה עבר להם בראש כשהן החליטו לרוץ לכנסת.

נשארנו עם הליכוד, הימין החדש ואיחוד מפלגות הימין, שזה שם מכובס למי שנכפה עליהם ללכת ביחד כדי לא לקרוס לבד. לימין החדש אני לא מצביע, כי אלישיב רייכנר הוא אומנם חבר טוב ואדם נפלא, ואת איילת שקד אני מאוד מעריך, אבל את נפתלי בנט קצת פחות. טוב, הגזמתי. הרבה פחות. וקצת בעיה להצביע לרשימה כשאתה לא מאמין לאף מילה של מי שעומד בראשה. כן, גם לזה שהוא לא יישב בממשלה של בני (ביבי רוצה להרוג אותי) גנץ.

כך שלשלב הגמר מגיעות איחוד הימין והליכוד, ופה זה כבר נהיה קצת מסובך. כי בשתי המפלגות יש אנשים טובים, ומבחינתי שהרב רפי פרץ וסמוטריץ' יהיו השותפים הבכירים בממשלה הבאה של נתניהו. אבל להצביע להם קצת קשה לי. כי בניגוד לבנט, לסמוטריץ' אני לגמרי מאמין. אבל לא מזדהה. אני מאוד בעד יו"ש, אבל לא חושב שהכול מתחיל ונגמר שם. יש כמה יישובים גם מהצד השני של הקו הירוק. ואני לא רוצה נאמנות עיוורת לרבנות הראשית, זה גוף מסואב שרחוק מחזון הראי"ה כמו שמפלגת העבודה של היום רחוקה מבן גוריון.

לא מאמין שציבור אחד יותר טוב ממשנהו, שיש ציבור נבחר שנועד להנהיג את המדינה. לא מזדהה עם בן-גביר כמעט בשום דבר, הוא נראה לי יותר כמו פייגלין, רק על סטרואידים. לא רוצה הצהרות בומבסטיות, לא רוצה צרחות על שמאלנים סטייל אורן חזן, רוצה עבודה אפורה, שקטה ויעילה. לא רוצה פוליטיקאים דורסניים, רוצה אחריות גם כלפי אלו שהפסידו בבחירות. כן, אני יודע שאם השמאל ינצח הוא יהיה האמא של הדורסנות, אבל מי שבאמת אכפת לו מהמדינה ומהחברה לא מתנהג ככה. וכמו שכבר אמרתי קודם (בוחן פתע, בואו נראה אם הקשבתם), יש לי רתיעה בסיסית ממפלגות שמורכבות מגוונים אידיאולוגיים רחבים מדי.

אז כן, תמיד יש סיכוי שאחרי הבחירות הליכוד יתהפך עלינו, אבל עובדתית נתניהו כבר עשה את הלא ייאמן ועמד בגבורה מול אובמה ואיראן ושאר צוררי ישראל, והביא את ישראל למעמד של מעצמה מדינית וכלכלית, וגרם לאנטישמים בעולם לדפוק את הראש בקיר. אז נכון, הוא לא פינה את חאן אל-אחמר, ולא השפיל את חמאס, ונתן לליברמן את תיק הביטחון, ודיבר לא יפה לאורנה פרץ בקריית שמונה, וסיבך את עצמו עם סיגרים ושמפניות ואובססיה לחיבוקים מהתקשורת, שברגע האמת תמיד מרימה גבה ומפנה לו את גבה. אבל זה רק בגלל שהוא לא עושה את מה שאמנון אברמוביץ' מצפה ממנו. הוא עושה את מה שאני מצפה ממנו לעשות. טוב, את הרוב.

וזה לא שכל האנשים בליכוד מושלמים. רחוק מזה, יש שם כמה שאני לא כל כך מעריך, אם לנקוט בלשון המעטה. אבל יש רבים שאני כן – זאת אומרת, סוג של – ואני מאמין שהם ישתדלו לעשות את מה שאפשר. אני לא מאמין במהפיכות, לא מחפש משיחים. מאמין בתהליכים, בוחר את הרע במיעוטו. כבר בחרתי בליכוד בפעם שעברה ותראו, השמיים לא נפלו. אני חושב שגם הפעם אשים בקלפי מחל. תמחלו לי?

יום שבתון אין לשכוח

ילדים יקרים, מישהו למעלה שמע את תפילותיכם וסידר לכם בשבוע הקרוב יום שבתון רגע לפני שממילא מתחילה חופשת הפסח, ואני פה כדי להציע לכם פעילויות מגניבות כדי שלא תשתעממו ביום החופשי שקיבלתם.

מה אתם יכולים לעשות? אז ככה: לנקות את החדר לפסח. לנקות את שאר הבית לפסח. לצבוע את הקירות לכבוד פסח. לפרק ולהרכיב את המקרר לקראת פסח. להוציא מהתיקים שלכם את הכריכים העבשים ששכחתם לאכול ואמרתם שתזרקו לפני פסח. להבריק את הארונות, את החלונות, את הווילונות, את התמונות, את הפנלים בפינות. בשביל פסח.

אחרי שתסיימו תיגשו אליי, יש לי עוד המון רעיונות. הייתי מצטרף אליכם בשמחה, אבל יש לי יום עמוס. נורא עמוס. אני צריך, אתם יודעים, להצביע.

יאללה, להפגיז

הידיעה שמהשבוע גם גדוד 405 של התותחנים פותח את שעריו ללוחמות הרעידה בי מרעום סמוי, כי בגדוד המפואר הזה ביליתי את השירות הסדיר שלי כלוחם עז נפש. כלומר, לוחם. בקיצור, המפקדים של הגדוד חיכו בקוצר רוח שאשתחרר כבר ואגאל אותם מייסוריהם.

עזבו רגע את הוויכוח אם כן גדודים מעורבים או לא. השבוע שמעתי פרשנים צבאיים שהסבירו שהתותחנים מאוד מתאימים לשירות קרבי של נשים, כי זה לא כמו גולני שצריך לרוץ עם 30 קילו על הגב. לא יודע, אני דווקא זוכר את עצמי מדשדש עם פגזים במשקל 42 קילו כל אחד באימון חורף בבוץ העמוק של רמת הגולן, בזמן שהמפקד האציל עומד בצריח התומ"ת ומברך אותי בצרחות בסגנון "יא שוק, יא הלם, יא דביל, זוז כבר!". ואם יורשה לי להביע את דעתי הלא נחשבת, זה לא בדיוק הסגנון שראוי לנקוט כלפי בחורות עדינות. מצד שני, אולי היום כבר לא מדברים ככה לחיילים, בטח לא לחיילות. וגם לא ממש סוחבים פגזים, כי לפי הוראות פתיחה באש ממילא אסור לירות. ואחרי הכול, אם נמושה כמוני הצליח לעבור את זה איכשהו, אולי באמת כולן יכולות. אז שיהיה גיוס נעים, ובהצלחה עם הכאבים בגב ובברכיים.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com