1
מערכת בחירות רבת תהפוכות ומורטת עצבים מתקרבת סוף סוף אל סיומה. סיומה הטוב, יש לקוות ולהתפלל.
על פי תוצאות הסקר שערכנו ופרסמנו בגיליון השבוע שעבר, קולות הציבור הדתי-לאומי מתחלקים בעיקר בין שלוש מפלגות. איחוד מפלגות הימין מובילה עם כ-30 אחוזי תמיכה בקרב בוחרי הציונות הדתית, בעוד הליכוד והימין החדש מתקרבות לכדי 20 אחוזי תמיכה. לצד אלה אפשר להזכיר גם את מפלגת זהות, שזוכה על פי הסקר בכשבעה אחוזי תמיכה בקרב הציבור הסרוג. שאר המפלגות, ביניהן גם כאלה שמתהדרות בנציגים דתיים בולטים כמו אלעזר שטרן או חילי טרופר, מקבלות בציונות הדתית תמיכה זניחה של שני אחוזים ומטה.
נכון לזמן עריכת הסקר, באמצע השבוע הקודם, 15 אחוזים עדיין מתלבטים. גם בין אלה שהצהירו בסקר על הצבעתם, לא כולם היו בטוחים בה. זה נע בין 90 אחוזי ודאות בקרב מי שמתכוונים להצביע טב, ועד ל-67 אחוזים בלבד שבטוחים בבחירתם מקרב תומכי מפלגתם של בנט ושקד. הדברים שאכתוב בטור הזה, האחרון לפני הבחירות, נועדו בעיקר למי שעדיין מתלבטים, או לחילופין אינם נעולים ומעוניינים לבחון שוב את החלטתם.
2
באופן כללי אפשר לומר שהרוב המוחלט של קולות הציבור הדתי-לאומי מתחלקים בין המפלגות הנכונות. נכון להיום ולעתיד הקרוב הנראה לעין, הליכוד היא מפלגת השלטון של המחנה הלאומי. הציבור הדתי-לאומי לא מספיק גדול כדי להעמיד לבדו מפלגת שלטון. הוא גם לא הצליח, כמו שהצליחה עם השנים תנועת החירות מיסודו של ז'בוטינסקי ובהנהגת מנחם בגין, ליצור בריתות עם גופים פוליטיים נוספים שיסכימו להתאחד תחת הנהגתו. במצבנו היום, גם מי שיצביעו למפלגות הימין היותר אידיאולוגיות יודעים שראש הממשלה הבא לא יבוא מהמפלגה שהם נותנים לה את קולם. גם הם מקווים שלאחר הבחירות תוטל הקמת הממשלה על יו"ר הליכוד בנימין נתניהו.
הסאגה של חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד הסתיימה עם פרישתו של משה פייגלין למפלגה עצמאית משלו, אבל הציבור הדתי-לאומי עדיין מוטמע בליכוד באמצעות אלפי מתפקדים, ראשי רשויות מקומיות שהצטרפו לליכוד, וגם כמה נציגים מתוכו שנבחרו למקומות ריאליים ברשימה. אחד מהח"כים סרוגים של הליכוד, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, אף נבחר בפריימריז במקום הראשון. ובכל זאת, הצבעה של כ-20 אחוזים מהציבור הדתי-לאומי למחל יש בה אלמנט בזבזני. זו החלטה להצביע רק לכיוון הנכון, במקום להיות הרבה יותר מדויק וממוקד.
בתחומים רבים הליכוד נוטה לכיוון הנכון, אבל עמדותיו אינן מוצקות מספיק. לא פעם ראשיו כרעו תחת לחץ או פיתוי, ופעלו בניגוד מוחלט לא רק לדרכה של הציונות הדתית אלא גם לדרכו המוצהרת של הליכוד עצמו. די להזכיר את עקירת היישובים בסיני על ידי בגין, את הגירוש מגוש קטיף על ידי שרון, את הסכם חברון, את הקפאת הבנייה בירושלים ובהתיישבות ואת נאום בר-אילן בימי ממשלת נתניהו. ועוד לא הזכרנו את היד הרכה של נתניהו מול טרור החמאס ואבו-מאזן, ואת ההיסוס שלו מלטפל בהיפר-אקטיביזם של הממסד המשפטי. לפי האינטרס הזמני והמקומי, הליכוד מוכר את הרבנות הראשית לחרדים ואת תלמידי הישיבות ליאיר לפיד.
בקיצור, הכיוון העקרוני של הליכוד הוא אולי חיובי, אבל הוא זקוק לחיזוק משמעותי שבא דווקא מבחוץ, מהשותפות הקואליציוניות. כי ככל שמדובר באנשים מתוך מפלגתו, גם אם הם טובים וערכיים ובעלי עמדות נכונות, לנתניהו אין בעיה לשלוט בהם כרצונו ולא לאפשר להם לכופף אותו. דווקא השותפות הקואליציוניות, שמחזיקות בידיהן את שוט הפרישה מהקואליציה והפלת הממשלה, הן שיכולות לשמור על נתניהו, לחזק אותו, ובעת הצורך אף לכפות עליו מדיניות נכונה. הציבור הדתי-לאומי מעוניין בהמשך שלטון הליכוד ונתניהו, שכרגע אין לו תחליף, אבל הוא גם יודע שאי אפשר לסמוך עליהם. הכרחי להעמיד לצידם בקואליציה מפלגות חזקות ונחושות יותר, שותפות שידחפו אותם לכיוון הנכון ולא ייתנו להם לסטות מן הדרך, כפי שכבר קרה בעבר. לכן, בניגוד למה שעשה בישורת האחרונה במערכת הבחירות הקודמת, מוטב שנתניהו יביא את המנדטים הנוספים שהוא זקוק להם לביסוס ניצחונו מציבור שאינו דתי.
3
אז הימין החדש או איחוד מפלגות הימין? אידיאולוגית, התשובה ברורה לכאורה. ברור שאיחוד מפלגות הימין נושא את דגל ערכי הציונות הדתית באופן מלא ושלם יותר.
אולי אפשר לנסח זאת כך: בנט וחבריו חותרים לכך שהציונות הדתית תגיע להנהגת המדינה בעיקר במובן הפרסונלי. שראש הממשלה יהיה אדם חובש כיפה - נפתלי בנט. אבל כאשר הדרך להשיג את המטרה היא הקמת מפלגה שחציה דתית וחציה חילונית, המשמעות היא ויתור על עקרונות מלכתחילה. לעומת זאת, איחוד מפלגות הימין חותר קודם כול לכך שדרכה של הציונות הדתית תוביל את המדינה. קודם הדרך, אחר כך האיש. אפשר ואף רצוי לצרף חילונים למפלגה, כי כוח פוליטי של מפלגת שלטון בנוי על קואליציות. אבל הם צריכים להזדהות עם ערכיה של הציונות הדתית ולתמוך בדרכה, גם אם בחייהם הפרטיים אינם שומרי תורה ומצוות.
זה היה בסיס השותפות עם איילת שקד עד כה, וחבל שבנט לא מצא את הדרך להביא עוד אנשים או נשים כמותה. הציבור הדתי-לאומי היה פתוח לקבל אותם באהבה, כמו שקיבל אותה. אבל במתכונתה החדשה, מפלגתם של בנט ושקד לא מבטאת את דרכה השלמה של הציונות הדתית – דרך התורה, העם והארץ. בנט מנסה להגיע לראשות הממשלה בקיצורי דרך, על בסיס תמיכה אישית בו ובשקד, לא בדרכה של הציונות הדתית.
גם כיו"ר הבית היהודי הוא היה הרבה יותר ימני מאשר דתי. הוא הבליט היבטים באישיותו שמדברים אל כלל הציבור – הייטק, שירות ביחידה מובחרת, מצליחנות – והעדיף לא להיות מעורב במאבקים על עקרונות דתיים כמו ערך המשפחה המסורתית, שמירת ההלכה בצה"ל או השבתת מסחר בשבת. באופן כללי, בנט העדיף לרוב את הפופולריות על פני המהות, ונמנע מצעדים שעלולים לפגוע בקידום מועמדותו לראשות הממשלה. לא שכל זה עזר לו. בנט עדיין לא זוכה לתמיכה משמעותית כמועמד לראשות הממשלה, ואפילו ההסתערות שלו על תיק הביטחון נתקלת אצל רוב הציבור בסוג של הרמת גבה.
4
לציונות הדתית יש סבלנות. לא אצה לה הדרך. היא רוצה להנהיג את המדינה, אבל היא מבינה שקודם כול היא צריכה להתחזק ולשכנע את רוב הציבור לקבל את ערכיה, ומתוך כך גם את הנהגתה. זה מהלך הדרגתי וארוך טווח, אבל לבנט אין סבלנות אליו, למרות גילו הצעיר ושנות הפעילות הרבות שעוד נכונו לו. זו גם הסיבה שבגללה הוא נקט צעד הרפתקני ומסוכן לו ולשותפתו שקד, כשנטש באופן מעורר כעס וביקורת את המפלגה שבאמצעותה בנה את מעמדו הפוליטי עד כה.
התירוץ ואולי הנחמה יהיו תוספת של מנדטים לגוש הימין, כאשר שתי המפלגות אולי ישיגו בנפרד יותר קולות ממה שהייתה משיגה המפלגה האחת. אבל כשבנט יצא למסע הזה, לא זו הייתה מטרתו האמיתית. הוא האמין שהתיוג המגזרי של המפלגה פוגע ביכולתו למצות את הפוטנציאל האלקטורלי שלו ושל שותפתו הפופולרית שקד. הוא קינא במנהיגי מפלגות שראשיהן מנהלים אותן כרצונם, ורצה גם הוא להרכיב רשימת חלומות אלקטורלית, בלי פריימריז ובלי לשאול את הציבור. אז הפעם לא היה מי שיפריע לו להביא את אלונה ברקת, כפי שהפריעו לו בפעם הקודמת להביא את אלי אוחנה. אבל לפחות על פי תוצאות הסקרים, לא נראה שהצעד הזה מביא מצביעים בכמות שיכולה למלא אצטדיונים. הצעד הפופוליסטי לא הוכח כפופולרי, אבל התוצאה שלו היא שכרגע במקום השלישי ברשימת הימין החדש מככבת מי שמחויבותה האידיאולוגית רחוקה מלהיות ברורה ומוצקה.
גם פריצתה המפתיעה של מפלגת זהות פגעה בשאיפות האלקטורליות של בנט ושקד ושאבה מנדטים מהאזור שעליו הם שאפו להתבסס. הפוליטיקה היא רבת תהפוכות, ומי שמתנתק מקהל התומכים הנאמן שלו לא יכול להיות בטוח שימצא בקלות תומכים אחרים, ועוד בכמות גדולה יותר. וכך השניים מוצאים את עצמם בישורת האחרונה עושים מה שהבטיחו לא לעשות ונאבקים על קולות מהמיינסטרים הדתי-לאומי. הדרך הקצרה התבררה כארוכה יותר.
5
מפלגת הציונות הדתית מייצגת קודם כול דרך וציבור, ורק אחר כך נשענת על כישוריהם האישיים של מנהיגיה. אבל גם בזה אין לה מה להתבייש. הרב פרץ בדרכו הרוחנית והחינוכית וסמוטריץ' בכישורי ההנהגה, הפוליטיקה והתקשורת שלו נותנים פייט טוב גם בהיבט הפרסונלי.
אין להצטער על התמיכה החלקית שמקבלים בנט ושקד בציונות הדתית. הם אנשים מצוינים, והלוואי שיצליחו להפעיל כוח מיקוח ולזכות בתיק הביטחון או המשפטים או אפילו שניהם. בטווח הקצר, בזכות כישוריהם הפוליטיים, הם יכולים אולי להגיע לעמדות השפעה משמעותיות יותר. אבל במחשבה לטווח הארוך, אם הציונות הדתית באמת רוצה להנהיג את המדינה בדרכה, היא צריכה לבחור בדרך הארוכה, שתתברר בסוף כקצרה יותר, ולא בדרך הקצרה שאיננה מוליכה לשום מקום. לאחר שיבינו את הטעות שעשו, גם בנט ושקד מוזמנים לחזור ולהצטרף.
לתגובות: eshilo777@gmail.com