בשבועות האחרונים פורסמו כמה מאמרים על קיצה המבורך של הציונות הדתית. הציונות הדתית הצליחה, ואין לה עוד צורך במפלגה, היא כבר משולבת בכל מערכות המדינה, וכבר נקלטה בישראליות שמוכנה להתקרב למסורת. קראתי ונדהמתי. האמנם תם תפקידה? האם הגענו אל המנוחה והנחלה?
קודם נצביע על הטעון תיקון, ואחר כך על מה שצריך לשפר.
יחסי דת ומדינה ידעו עליות ומורדות. האופי הדתי של המדינה-במידה והוא קיים- הושג ע"י המפלגות הדתיות, והמפד''ל בראשם. לא נאריך כאן בתיאור המאבקים, אבל נצביע על כמה קשיים, שזקוקים עדיין לטיפול בתחום הפוליטי. נזכיר דוגמאות.
שבת. האם השבת במדינה נשמרת? אדרבה, בשנים האחרונות המצב הולך ומחמיר כאשר עשרות אלפי אנשים עובדים ומחללים שבת במרכזי קניות הומים מאדם. וגם מן ההיבט הסוציאלי, אלפי אנשים עובדים שלא לרצונם החופשי באמת ערכי משפחה. תופעה די חדשה היא- הופעה בגאווה של הקהילה הגאה, והשפעתה על התקשורת. מי יעצור את התהליך, את ההדרדרות, אם לא מפלגה דתית המחוברת לציבור הכללי. בכלל, ערך המשפחה עומד בסכנה, ורק ציבור דתי מאורגן, יכול למנוע את הרעה.
ואם הזכרנו את הצורך לשפר, נמנה חלק מהסוגיות הרלבנטיות, שהתרגלנו אליהם, בלי לשים לב, שהן טעונות שינוי . כלום איננו צריכים להצר על כך, כי למעלה ממיליון תלמידים יהודים, אינם מקבלים חינוך יהודי של ממש? צא וראה אצל תלמיד ממוצע, וכי שמע על מושגים כמו משנה, ערוב תבשילין או אפילו שמונה עשרה?
ובאשר למשפט המדינה, דומה שקצת שכחנו כי החזון שלנו הוא-''השיבה שופטינו כבראשונה,'' משפט עברי על פי השולחן ערוך והפוסקים לדורותיהם.
ואף היחס לארץ ישראל מעסיק את הימין בעיקר מהיבטו הבטחוני, ומי יניף את הסיסמה של "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל"? והאם כשרות ממלכתית אינה צריכה משמר?
ללא מפלגה ציונית דתית לא רק שערכינו לא יונפו אלא גם ייחלשו, כאשר התורה תחשב כעניין פרטי, פעם מעוררת אהדה ופעם מרגיזה, אבל ללא השפעה של ממש על חיינו הציבוריים.
וכאן יורשה לי להעיר את אשר בלבי על מה שמסתתר מ"אחורי הקלעים" של הגישה המבטלת או מזלזלת במפלגה הציונית דתית. מתקבל הרושם שהישראליות היא המצב הנורמלי והתקין. ואילו הדתיים מתחלקים לשנים-החרדים שהם עוף מוזר, והציונים הדתיים שהם יותר סימפטיים ויכולים או אף מצליחים להשתלב בציבור הישראלי. הם מושפעים אך גם משפיעים, ונוצרת סינטזה מבורכת. כלומר, גם אנחנו בפנים. גם אנו הדתיים הסרוגים משתלבים בכל מערכות המדינה, ומתקבלים יפה על ידי הציבור הנאור, המוביל.
האמנם כן הוא? יהודי דתי, שמאמין בתורה ומקיים אותה, ויחד עם זאת אוהב את המדינה ונלחם עליה כי רואה בה יד ה', אתחלתא דגאולה, אמור להרגיש שהוא הנורמלי, ומאחל לאחרים שיהיו כמוהו. וכי אין לנו רחמנות על רבים מאחינו שלא נגה עליהם אור התורה, שלא מניחים תפילין, שלא שומרים שבת, שלא מתפללים לקב"ה וכיוצ"ב.
אם אכן אנו בטוחים בדרכנו-ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל, אנו צריכים להפגין גאווה דתית לאומית, ולקרוא לאחרים שיצטרפו אלינו.
ומכאן לשפה הפוליטית האקטואלית. וכי מישהו יודע מה האידאולוגיה של מפלגות הקרויות מרכז? מה בין כולנו לבין גשר? מה החזון של בני גנץ ויאיר לפיד. מה יש להם לומר על תכליתו ותפקידו של עם ישראל. אדרבה שיתפרקו ויצטרפו אלינו. גם הליכוד שנחלש אידאולוגיית מוזמן להצטרף אלינו.
מנקודת מבט זו, איננו מפלגה מגזרית. מכיוון שאנו מפלגה אידאולוגיית אך טבעי הוא שנדאג לכל מי שהולך עמנו, נלחם על הישיבות ובתי הספר שלנו, על המפעלים שלנו וכד'. אבל מעבר לכך אנו דואגים לכלל האומה. אנו מקימים גרעינים תורניים ברחבי המדינה, מתיישבים בכל חלקי ארצנו, מתנדבים לסייע לנזקקים למיניהם, ומאמינים שדרכנו חשובה למדינה כולה. אם כולם ישתלבו עמנו בדרך זו, ישתפר מצבנו, הן הפנימי והן החיצוני, הבין לאומי.
אנו מצפים להתגשמות החזון של הנביא ישעיהו: "והיה באחרית הימים נכון יהי-ה הר בית ה' בראש הרים...ונהרו אליו כל הגוים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'...ויורנו מדרכיו...כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", ועל מנת לקדם חזון זה, יש צורך בציבור מאורגן שיזכיר לנו את יעודנו.