הימין הישראלי האשים את עצמו במהלך השבועות האחרונים במחלת ה"פצלת". החשש מריבוי מפלגות ימין שחלקן יישאר מחוץ לכנסת הבאה העלה כעסים פנימיים במחנה הימין, אבל מסתבר שהתופעה אינה חדשה ומלווה אותנו עוד מהימים שטרם קום המדינה.

בארכיון מכון ז'בוטינסקי מציגים כרזות בחירות החושפות את ניצניה הראשונים של התופעה. על הכרזות והמשמעויות שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם מנכ"ל המכון, גדעון ליטשניק, הקובע מיד בפתח הדברים כי הפיצול במחנה הימין כבר היה בימים ההם ונמשך גם במערכות הבחירות שלאחר מכן.

המחלוקות במחנה הימין נראו והתגלעו כבר בבחירות המוניציפאליות של שנת 35', למעלה מעשור טרם קום המדינה, ואולם בבחירות הראשונות בשנת 49' כבר היו שתי מפלגות ימין, חירות והרוויזיוניסטים, ששתיהן ראו בזאב ז'בוטינסקי את אביהן הרוחני ומנהיגן הנערץ, ועם זאת הן לא השכילו להתאחד, לפחות לא עד שנת 51'.

על השתלשלות האירועים ההם מספרים במכון ז'בוטינסקי:

עם הכרזתו של מנחם בגין על פירוק המחתרת הלוחמת, החלו התרוצצויות לגבי היערכות המחנה הלאומי לקראת הבחירות לאספה המכוננת שאיש טרם ידע את מועד קיומן בגלל מלחמת העצמאות ובמיוחד עם פלישת צבאות ערב למערכה למחרת הקמת המדינה.

בינתיים התקיימו מגעים בין נציגי תנועת החרות לבין נציגי ברית הצה"ר המאוחדת על התייצבות לבחירות ברשימה אחת. פגישת גישוש ראשונה התקיימה ב-2 ביוני 1948 בין מנחם בגין לבין ברוך ויינשטיין. השניים הסכימו שאין מקום ליותר ממפלגה לאומית אחת במחנה הלאומי וויינשטיין אף הציע שברית הצה"ר המאוחדת תצטרף אל תנועת החרות ובגין הוא זה שירכיב את נשיאות המפלגה, הצעה שבגין דחה. חמישה ימים לאחר מכן, דחו חברי מרכז ברית הצה"ר המאוחדת את ההצעה להקמת מפלגה חדשה. על בגין הופעלו לחצים שלא להקים את תנועת החרות כאשר אחד מהם היה מצדו של מאיר גרוסמן, בעבר יד ימינו של זאב ז'בוטינסקי.

בהודעה לעיתונות נאמר כי ההסתדרות הציונית החדשה ומפלגת המדינה העברית התאחדו והקימו את ברית הציונים הרביזיוניסטים – הצה"ר המאוחד. בראש אותה מפלגה מאוחדת עמדו: מאיר גרוסמן ואריה אלטמן. בשלהי אותו חודש (יוני 1948), נפגשו גרוסמן ובגין לדיון בעתיד התנועה הרביזיוניסטית. כל אחד מהם ביקש להכפיף את התנועה המתחרה תחת מרותה והשניים לא הגיעו להסכמה. בינתיים ביום כ"ד בתמוז תש"ח קמה רשמית תנועת החרות מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל. באותו יום נוסדה תנועת הנוער 'בני אצ"ל' כמשקל-נגד לתנועת הנוער בית"ר שהייתה כפופה למרות הצה"ר. אולם הדיונים והמגעים על איחוד שתי התנועות נמשכו אך ללא תוצאות.

הוועידה ה-11 של ברית הצה"ר בארץ-ישראל מיום 7 בספטמבר (1948) החליטה ברוב של שני-שלישים מקולות הצירים על איחוד עם תנועת החרות. החברים שהתנגדו לאיחוד היו: ד"ר אלטמן, גרוסמן ואייזיק רמבה. אבל יומיים לאחר מכן, ביטלה הנהלת ברית הצה"ר המאוחדת העולמית את החלטת הוועידה הארצית של הצה"ר בדבר מיזוג עם תנועת החרות. בתגובה הודיעה תנועת החרות על הפסקת המשא-ומתן עם נציגי ברית הצה"ר המאוחדת.

ניסיון נוסף למיזוג שתי התנועות היה סמוך לבחירות הכלליות לאספה המכוננת ב-25 ינואר 1949. גם ניסיון זה כשל בשל דרישת תנועת החרות להוציא מהרשימה המאוחדת את חברי הצה"ר: גרוסמן, אלטמן, ויינשטיין וצבי הרמן סגל (מחותמי מגילת העצמאות). בגין לא היה מוכן לשריין ברשימת תנועת החרות נציגים משורות המפלגה הרביזיוניסטית. נציגי שתי התנועות האשימו זה את זה בכישלון האיחוד. כך שבבחירות הכלליות הראשונות במדינת ישראל לכנסת הראשונה הופיעו שתי הרשימות של המחנה הלאומי, שראו בזאב ז'בוטינסקי את מנהיגם: תנועת החרות שסימנה ח' קיבלה 14 מנדטים (11.5% או 49220 קולות) והפכה להיות המפלגה הרביעית בגודלה בכנסת אחרי מפא"י, מפ"ם והחזית הדתית, ואילו המפלגה הרביזיוניסטית, שסימנה ג', לא עברה את אחוז החסימה (0.66% או 2844 קולות).

ליטשניק מציין כי תעמולת הבחירות שלה הייתה נאיבית. טלוויזיה טרם הייתה וגם מקלטי רדיו לא היו נחלת הכלל. לכן, העיתונות המפלגתית שעמדה לרשות כמעט כל רשימה שהתמודדה בבחירות הייתה אמצעי תקשור חיוני וכמובן, הכרזות שהודבקו על לוחות המודעות העירוניות, במושבות ובכפרים ועל גדרות וקירות.

כאמור, רק בשנת 51 הבינו שתי הרשימות שעליהן להתאחד, אך עד אז המחלוקות ניבטו גם מהכרזות, אך עם זאת הדגש הפרסומי היה על המאבק של מחנה הימין מול שלטון מפא"י והשחיתות של מנהיגיו. על ההבדל בין הקמפיינים של שתי מפלגות הימין הוא מספר כי הקמפיין של הרוויזיוניסטים היה מתון יותר ושיווק פתח לתקווה בעוד חירות עסקה בהתנגחות והתנצחות משמעותית יותר מול מפא"י והשמאל כשבעיקר ניתן היה למצוא טענות לשחיתות והגחכה של המנהיגים. ליטשניק מספר על כרזות בהן צויר בן גוריון כרוקח בבית מרקחת המחלק לציבור הלקוחות כדורי ויטמין P, סמלה של הפרוטקציה המפורסמת באותם ימים.

בין השאר היו גם כרזות שהאשימו את הנהגת מפ"ם בחבירה לאויב ושיתוף פעולה עם עבדאללה מלך ירדן, שר החוץ הבריטי והמופתי. בכרזות אחרות הזכירו אנשי המחנה הימני את הסזון, הציגו תזכורות למחנות המעצר שאליהם נשלחו אנשי האצ"ל על ידי הבריטים שנים אחדות קודם לכן, והזכירו שהם, אנשי השמאל, הם שהסגירו אותם לבריטים.

ואגב, גם קמפיין בחירות אלים ואגריסיבי היה אז, כולל מכות שליוו את המאבק האידאולוגי, אם כי לטעמו של ליטשניק ההאשמות האישיות וההסתמכות על שמועות, פייק-ניוז בלשוננו כיום, היו הרבה פחות מכפי שהם במערכות הבחירות האחרונות של ימינו אלה.