שלושת אלפים וחמש מאות ספרים. זה, בהערכה גסה, מספר הספרים שמונה הספרייה המהודרת שניצבת בסלון ביתם של הוריי. שישה ימים, זה בדיוק הזמן שחלף מאז שהורדתי אחד מהם מהמדף, ונטלתי אותו לידי כדי לקרוא בו.
מספר הספרים ומיקומם בבית משתנה ממשפחה למשפחה, אך פרק הזמן שבין קריאה לקריאה נשאר זהה לרוב. שישה ימים, לא פחות ולא יותר, זהו משך הזמן המדויק שחלף בין מוצאי השבת שעברה עת הדלקנו את הפלאפון, ובין רגעים אלו ממש שבהם אנחנו משתרעים על הספה לאחר סעודת ליל שבת ומחפשים, אולי בלית ברירה, משהו מעניין לקרוא.
את מותה של המילה המודפסת (בדגש על המודפסת ולא על הכתובה) ביכו כבר רבים וטובים לפניי, ייתכן שבצדק וייתכן שמתוך נוסטלגיה. אך לא על זה ברצוני לדבר. אני רוצה להפנות את הזרקור דווקא לתקומתה של המילה המודפסת, שאחת לשבוע, עם כניסתו של יום השבת, חווה מעין תחיית המתים.
את הצטמצמותו של מרחב הקריאה המודרני לשבתות וימים טובים אנו חבים כמובן לפלאי הטכנולוגיה, שהשכילה להציב לנו תחליפים נאים לשעות הפנאי מצד אחד וכן מקורות מידע מקבילים וממוחשבים לשעות הלימוד מצד שני (עיינו ערך פרויקט השו"ת ודומיו, שכבשו בסערה את עולם הישיבות הדתי-לאומי, והותירו אבק למאות ואלפי הספרים הגודשים את ארון הספרים התורני ומעלים שם אבק, פשוטו כמשמעו).
אבל אני חושב שפרט לעניין הטכני של האיסור על פרויקט השו"ת בשבת, או להבדיל על נטפליקס, ישנו רובד נוסף שמצדיק את העדנה המחודשת שיש לספרים בשבת. הבעיה העיקרית שלנו עם ספרים במהלך ימות השבוע איננה חוסר הזמינות שלהם לעומת הפלאפון המצוי בכיסנו תדיר. לא ולא. הבעיה העיקרית היא הריכוז הארוך והמחויבות המנטלית שהם דורשים מאיתנו. ריכוז, שבעידן המודרני שלנו שמקפץ בין מסכים, כבר אינו מובן מאליו.
אולי דווקא בגלל היותה של השבת אסורה בכל מיני מלאכות, הנאות וטכנולוגיות, היא מהווה בשבילנו אי של שפיות, אי של נחת. ואל המקום הזה, הנינוח, המנותק מהוויות העולם, מתחבר הספר, אשר משמש היום בעיקר כסמל. שהרי אם פעם הכתיבה הייתה הדרך העיקרית והכמעט יחידה להעביר מסרים ותכנים, הרי שכיום, כאשר שלל נתיבים ותחליפים מצויים בפנינו, ניתק הספר ממהותו המקורית כמעביר תוכן והפך לסמל.
אם פעם היינו קוראים ספר כדי ללמוד, כדי לחלום, כדי לבעור, הרי שכיום אנחנו קוראים ספר כדי להירגע, כדי למצוא בתוכנו את אותו אי של נחת. את השבת.