מזל של דגים

רעש מנוע רועם. משאית מכוסה ברזנט מגיעה באישון לילה לפאתי דרום מערב ירושלים, בין נופים ירוקים ומעיינות, ופורקת מטען חי שעשה את דרכו במטוס מהאוקיינוס ההודי ועד לאקווריום ישראל. אנשי צוות זריזים מקבלים את הכבודה ומטפלים בזהירות באורחיהם החדשים: הדגים.

האקווריום השוכן בסמוך לגן החיות התנ"כי בירושלים הוא הראשון מסוגו במזרח התיכון. הוא מדמה, מגדל ומשמר את הדגה האופיינית לאזור הארצישראלי. יש בו דגה שמגיעה מהים התיכון, מים סוף ואפילו מהימה הקטנה שלנו, הכינרת. התצוגה המרהיבה של דגים שטרם נתקלה בהם עין יבשתית, כמו תמנון מחליף צבעים, דג אבנון מפוסל ודומם, מדוזות זוהרות ואלמוגים, מכניסים את המבקר לעולם המיוחד והמסקרן הרוחש תחת הגלים. ובחוץ - השמיים הפתוחים, הפרחים ובריכת האכלה מיוחדת לדגי קוי משלימים את החוויה ונותנים תחושה שהטבע ממש כאן, רק נשאר להושיט יד ולפקוח את העיניים.

הדגים המנצנצים מוציאים מפי המבקרים קריאות התפעלות, ובצדק. המים צלולים ומתוכם ניבטים שלל דגים ססגוניים שביניהם שטים, כמו כוכבי קולנוע, שושנונים - דגים צבעוניים קטנים כמו זה שבסרט 'מוצאים את נמו'. במרכז המיכל ההוליוודי יש בועה שכל מבקר יכול לזחול אליה ולהביט היישר מלב האקווריום בדגים הכתמתמים הזוהרים וכמובן להצטלם.

האקווריום מעניק למבקר הצצה למעמקי הים ולתופעות מיוחדות של פלישת מינים מים סוף לים התיכון בעקבות תעלת סואץ. יש בו סרט הסברה, תצוגה של אוסף צדפים וקיר מחויבות דיגיטלי שבו אפשר להצטרף לקהילת שומרי הים. המצטרפים מתחייבים לשמור על ניקיון החופים, לא לפגוע בקיני צבים, לאכול רק דגים שאינם בסכנת הכחדה ועוד. לאחר ההרשמה הקיר מתהדר בתמונתכם המחויכת ואתם מקבלים עדכונים ימיים הישר אל המייל האישי שלכם.

האתגר: ייצור המים

מה לא תמצאו כאן? קו חוף, בית גידול טבעי. העובדה שהאקווריום נבנה דווקא בלב העיר שאין בה בריזה מלוחה לעת ערב אינה יוצאת דופן. מגמת הבנייה של אקווריומים ברחבי העולם מתאפיינת דווקא בערים צחיחות שאין בהן קריצה של מים כחולים. עיקר העבודה של צוותי האקווריומים הללו הוא הרכבת המים בצורה נכונה באופן שיתאים לדגה שהם מנסים לשמר.

"רוב העבודה פה היא על המים", מאשרת ליז קאופמן, הווטרינרית הראשית באקווריום ישראל, "התאמת המים תלויה בפרמטרים של מליחות וטמפרטורה". באקווריום ישראל יש מיכל אחד של מים מתוקים, אשר מדמה כאמור את הדגה בכינרת, וכל השאר מכילים מים האופייניים לים התיכון ולים סוף. מדובר בכמות עצומה של מים שצריך לייצר. לצורך המחשה, המיכל הגדול ביותר באקווריום מכיל כ-1.6 מיליון ליטר מי ים. "ההבדל בין ים סוף לים התיכון לא גדול", אומרת קאופמן, "הבסיס דומה אך המליחות וטמפרטורת המים שונה".

העבודה על המים דורשת תשומת לב ובקרה מדוקדקת, וישנו צוות שמתעסק אך ורק בייצור ובבקרת המים. קאופמן נותנת דוגמה שממחישה את גודל המשימה: "בגן החיות יש המון מחלקות וכולן נמצאות באוויר הפתוח. אומנם מטפלים באוויר הזה, מקררים אותו, מחממים אותו ולפעמים צריך להחליף אותו, אבל אין צורך לייצר את האוויר. פה אנחנו יוצרים את הסביבה עצמה, את המים, וזה מקור להרבה בעיות".

אחת הבעיות היא ניקוי המיכלים. לאחר שצוללנים שואבים את הלכלוך, הצוות מעביר אותו למיכל הקרוי בונקר, שם המים עוברים חיטוי מיוחד ולאחר מכן חוזרים בחזרה למיכלי האקווריום. אבל הסיפור לא נגמר כאן. חוץ ממיכלי התצוגה, אפשר למצוא באקווריום את הקרנטינה, אזור ההסגר שאליו מובאים הדגים לראשונה לאקלום, אבחון וטיפול הכולל תרופות שונות במשך כמה חודשים. בשל החומרים הללו, המים באזור זה עוברים חיטוי כפול ואינם חוזרים לשימוש באקווריום אלא מוזרמים אחר כבוד לביוב העירוני.

"כשמדברים על גידול דגים בעצם מדברים על גידול מים", אומרת הדס גן-פרקל, מנהלת הקרנטינה. "אם הצלחתי לגדל מים טובים תוצר הלוואי יהיה דגים שמחים. אנחנו משקיעים המון אנרגיות בלדאוג שהמים יהיו במצב האופטימלי ביותר לדגים, הרבה ניקיונות ומסננים".

אם נכנעתם לגחמת הצאצאים וקניתם דג לאקווריום הפרטי שלכם בבית, בוודאי אתם מכירים את הרוטינה שבה שקית עם מים מהחנות ודג משכשך בתוכה תצוף אחר כבוד באקווריום הביתי. נו, כדי שהדג יתרגל. כל הדגים שמגיעים לאקווריום ישראל עוברים תהליך דומה, רק קצת יותר סבוך ומורכב. הדגים שמגיעים לקרנטינה עוברים אבחונים כדי לאתר מחלות וטפילים פוטנציאליים, במטרה למנוע את העברתם למיכלי האקווריום והדבקת דגים אחרים.

"אני וליז עובדות בשיתוף מלא בטיפולי הדגים", אומרת גן-פרקל. "יש הרבה סוגי טיפולים, מדובר בלו"ז שלם של מי מקבל טיפול היום ומי מסיים את הטיפול מחר. זו ממש אופרציה שלמה לדאוג שכל דג יקבל את מה שהוא צריך. הדגים בקרנטינה מקבלים יחס יותר אישי מאשר בתצוגות. בגלל שהם חדשים ומעניקים להם טיפולים שיכולים לגרום להם להרגיש לפעמים לא טוב, אנחנו מפקחים ומשגיחים בשבע עיניים על כל דג ודג".

מאלפים דגים

החיוך והעיניים הקורנות של גן-פרקל מספרים על אהבה רבה לדגים ולחיות. "תמיד חושבים שאין שום דבר מאחורי העיניים של הדגים, שאין עם מי לדבר, כי זה רק דג שבסוף יהיה בצלחת שלי. אבל כשאתה עובד איתם מקרוב אתה קולט שלכל דג יש אופי משלו ושהם הרבה יותר חכמים ממה שאנחנו חושבים. אפשר לבנות איתם מערכת יחסים וזה לא חד צדדי, אפשר לקבל משהו מהדגים".

אימונים רבים מושקעים בדגים בזמן שהותם. "אנחנו רוצים ללמד את החיות לבוא אלינו לאכול. כדי שנוכל אחר כך בקלות לבוא ולתת להן טיפול, במיוחד החיות הגדולות יותר. זה ממש סוג של אילוף".

איך מאלפים דגים?

"הם לומדים, לרוב זה לא קשה כמו שחושבים. הדג צריך לבוא אליי או לנקודה מסוימת שאני בוחרת, ואם הוא יגיע לשם הוא יקבל אוכל. זה בונה אצלו התניה שכשהוא בא לשם הוא מקבל אוכל. זה משהו שיצא לי להתעסק בו עם הרבה סוגי חיות, ובכל פעם מרגש מחדש לראות כמה שהם גם אוהבים את זה, כי זה מוסיף להם עניין". גן-פרקל מספרת לי על טריגון בשם גלוריה, שהיא הצליחה ללמד אותה לשחק מסירות בכדור. "זו אינטראקציה מטורפת, אני מאוד אוהבת ליצור את הקשר האישי הזה עם החיות".

האהבה לדגים ולמקום ניכרת בכל אחד מאנשי הצוות באקווריום. עומר ברששת, מנהל המעבדה, מספר גם הוא על הטריגונים, החד–אף בעברית. "לפעמים כשהם רואים אותך מגיע והם רוצים את היחס ממך הם באים להתלטף. אם אתה לא נותן להם את היחס כי אתה באמצע העבודה, למשל מסדר מכשירים, הם יכולים לירוק והם פוגעים ממש טוב".

אקווריום ישראל נפתח לפני שנה וחצי ופרוש על פני שטח של 7,000 מ"ר. הצוות מונה כ-60 עובדים, ויש בו כ-33 מיכלים בגדלים שונים, קרנטינה, מעבדה ומיכלי טהור. את האקווריום בנו במשך ארבע שנים והושקעו בו כמאה מיליון שקלים. את השטח העניקה עיריית ירושלים לגן החיות התנ"כי, ולאחר כנסים והתייעצויות רבות עם אנשי מקצוע מהארץ ומהעולם הוחלט לנצל את השטח לצורך בניית האקווריום, אשר מהווה חלק משימור אוצר הטבע הלאומי של ישראל.

"ההחלטה הייתה שנשים דגש על חינוך ושימור הים. רק אחוז אחד מחופי הים בישראל מוכרזים כשמורת טבע, אין היום מספיק שימור של הים בארץ", מדגישה קאופמן. קאופמן, בת 61, הווטרינרית הראשית כאמור, גרה בשכונת הר נוף בירושלים. קאופמן היא אמא לארבעה ילדים, וסבתא ל-14 נכדים. היום היא מגדירה את עצמה חרדית, אך היא לא נולדה כזאת. את תהליך החזרה בתשובה שלה החלה בגיל 24. היא גדלה בניו-יורק על חופו של הנמל, שם אביה סחר ביאכטות. האהבה שלה לים ולחיות זרמה בעורקיה, וכחלק מהמסלול, בדרך ללימודי וטרינריה, עבדה באחד ממרכזי המחקר של ה-Smithsonian, מכון המאגד מוזיאונים, תצוגות ומרכזי מחקר במקומות שונים בארצות הברית. היא חקרה שמורות אלמוגים בקריביים, שם תפקדה גם כטבחית על סיפון הספינה.

"הייתי קמה בבוקר ומבשלת לכל הצוות, ולאחר מכן היינו יורדים לים וחוקרים את מעבר החמצן בכל נקודה בריף, לפי סוגי האלמוגים". את הידע מהמחקר שנעשה בכמאה ריפים של אלמוגים היא יישמה כדי לבנות ריף אלמוגים חי בגן החיות בסנט לואיס.

לאחר שעלתה ארצה השתלבה קאופמן כווטרינרית בגן החיות הירושלמי, שאז עדיין שכן בשכונת רוממה, והרצתה במשך 17 שנה בחוג לחיות אקזוטיות באוניברסיטה העברית. כשהוחלט על הקמת האקווריום קאופמן ידעה שהיא רוצה להיות חלק מהצוות המוביל, הבונה והמפתח של האקווריום. עוד לפני שהקירות וחלונות התצוגה קרמו טיט ואבן, היא וצוותה עבדו וחקרו יחד עם מומחים מכל העולם ועם צוותים אחרים שעובדים באקווריומים בעלי אותו מודל.

כמובן שהצוות הישראלי לא יכול היה להתנהל כמו צוות אמריקני טיפוסי, וברששת מספר שבכל יום נעשים שינויים. "קיבלנו תורה מהחבר'ה האמריקאים, ועכשיו אנחנו מנסים להפוך את זה ליותר ישראלי. אנחנו חייבים לשנות, כי אצלנו אין את המכשור שיש להם וגם האופי כאן שונה. אנחנו קוראים הרבה מאוד ספרות מקצועית ובודקים מה הקהילה בעולם יודעת ואם הם התנסו באותן בעיות. אני מגיע לנושאים שלא נתקלתי בהם קודם וגם אנשים בענף לא מכירים, זה מרתק".

צבים קטועי גפיים

המטפלים עובדים בתיאום עם כל אנשי הצוות באקווריום, אשר מורכב ממחלקה שאחראית על אחזקה ותפעול של כל הציוד המיועד להחזיק את הדגים בחיים (צינורות, מיכלים, פילטרים), המעבדה שאחראית על בדיקות האיכות והאבחונים, הקרנטינה, מתנדבים מטעם השירות הלאומי שעוזרים בצלילות, האכלות ועוד. אפילו השומרים שותפים.

"כל אחד מחפה על השני, אנחנו חייבים לעבוד בתיאום, כי אם לא - שום דבר לא יתפקד. כשהשומר עושה את סיבוב הלילה שלו והוא רואה מיכל עם גובה מים נמוך הוא מדווח לנו, הם לגמרי חלק מהצוות. אנחנו ממש מכוונים אותם מה לעשות ואיך לטפל בבעיה".

חלק מסיפור הצלחה של אקווריום מתרחש כשהדגים מתרבים. בזמן הסיור שעשינו ברחבי האקווריום השרוי בחשיכה, ראינו הטלה של סוסוני ים אוסטרלים, שמסתבר שאינה מובנת מאליה כלל. לפני כמה חודשים הבחינו המטפלים בהטלות הראשונות והעבירו את הזכרים הנושאים את הביצים למתקני הטלה. שם הושרצו סוסוני הים האוסטרלים-ישראלים הראשונים והצוות החל בטיפול והאכלה. "הבאנו מין יחסית גדול של סוסוני ים", אומר ברששת, "כדי שאנשים יוכלו להתרשם מהם. כשנולדו הסוסונים הראשונים זה היה מפחיד, לא הייתה להם שום יכולת שחייה".

באחד המיכלים שוחים שני צבי ים קטועי גפיים. הגפיים הקטועות נגרמו מפסולת אנושית שהתלפפה סביב איבריהם של הצבים הצעירים, וכך נוצר נמק שגרם להסרת הגפיים. זו אולי הנקודה שהכי חשובה לאקווריום: חינוך ושימור. כחלק משיתוף פעולה בין רשות הטבע והגנים ומרכז צבי הים במכמורת, נשלחו שני הצבים הצעירים לגדול בסביבה מוגנת באקווריום. לכשיגיעו לבגרות יוחזרו לגרעין הרבייה במכמורת.

"זו השליחות של הסברה ימית ושימור בפועל", אומרת גן-פרקל, "אלו צבי ים ירוקים שמצויים בסכנת הכחדה בכל העולם ועוד יותר במזרח הים התיכון. ככה עוזרים לאוכלוסיית צבי הים הירוקים. פעם מאות נקבות היו מטילות בחופי ישראל, כיום יש פחות מעשר נקבות. לכן הם כאן ומקבלים תנאים מעולים. כך גם האפקט ההסברתי עצום".

במסלול הימי של המבקרים באקווריום קיימים חרכי הצצה אל מאחורי הקלעים של המקום, ומנהרה מרשימה שבה משייטים כרישים. ברששת מצביע על בוניטו הכריש, ומספר לי שבתחילה קראו לו בכלל לוליטה. "אצל הכרישים, ובכלל באוכלוסיית הדגים, הנקבה ידידותית ורגועה יותר מהזכר, וקל יותר לאלף אותה. בדרך כלל כשהספקים מוכרים לך דגים הם אומרים שזו נקבה, וכשהם צעירים קשה לזהות את המין. אז כשהגיעה כרישה חדשה קראנו לה לוליטה. אחרי כמה זמן הבנו שהיא בכלל זכר והחלפנו לה את השם לבוניטו", ברששת צוחק.

אולי מה שהכי מרשים באקווריום הוא דווקא הצוות. ההתלהבות והזיהוי של כמעט כל דג ודג באקווריום מהקטנים ועד הגדולים מרשים, וניכר שיש קשר מיוחד בין בעלי החיים הדוממים להולכים על שתיים. אני שואלת את גן-פרקל אם היא אוכלת דגים. "אני אוכלת דגים שהגיעו מחקלאות ימית ולא דגים שהגיעו מהים".

זה לא קשה לך, אחרי ההיכרות הקרובה שלך עם הדגים?

"אני חושבת שזה בסדר שבני אדם אוכלים דגים. אנחנו רק צריכים לעשות את זה בצורה אחראית, גם בהקשר של שמירה על הטבע, ולכן אני לא אוכלת מהים כי לא נשארו דגים בים. אני בוחנת גם את התנאים שהדגים מקבלים. אם התנאים היו נוראיים, גם את הדג הזה אני אבחר לא לאכול".

מה משך אותך לעבוד כאן?

"מבחינה ביולוגית זה מאוד מעניין כשרוצים ללמוד על סוגים שונים של דגים, מה עושה להם טוב ומה פחות. זה מאתגר. אני מאמינה במטרה הגדולה יותר של האקווריום - החינוך וההסברה. אתה מבין שאתה חלק ממשהו הרבה יותר גדול".

מתברר שלמרות שבירושלים אין ים ואולי דווקא בגלל זה, האקווריום מצליח לקלוע טוב יותר למטרה שלשמה הוקם. "מגיעים לכאן ילדים שלא בהכרח פוגשים את הים. ההתלהבות שלהם, בגלל שזה חדש להם, והאהבה שהם מביעים, היא הבסיס לשמור על הים. אני מאמינה שכל מי שעובד כאן מרגיש שהוא עושה משהו שמשנה באמת".