האיש וההגדה

מראהו של האיש החם והלבבי שאני פוגש בדירתו שבבני ברק, מטעה. אם הייתי מתבקש להמר על גילו, הכיוון היה שמונים פחות או יותר. אלא שמרדכי פיש, למרבה ההפתעה, כבר נושק למאה. כנראה שחוש ההומור שלו והידע הנרחב שהוא מפגין לאורך כל השיחה שלנו שומרים אותו צעיר. ואולי זו בכלל מידת החסד שגילה כלפי רעייתו החולה וכלפי הוריו המזדקנים, שהעניקה לו אריכות ימים מופלגת. מי יודע.

אני נפגש עם פיש זמן מה לפני פסח בזכות סיפורו יוצא הדופן ובזכות אוסף נדיר ומדהים של 3,000 הגדות שאסף במשך עשרות שנים ומאכלס כמעט כל מדף וארון בדירתו. אין לאוסף הזה מחיר, ולמרבה הצער, כרגע גם אין לו מקום מספיק מכובד כדי להציג אותו בפני הציבור הרחב, אף שפיש מנסה כבר שנים למצוא מקום כזה.

הגדה מרוסיה הסובייטית

השיגעון לדבר, הוא מספר, התחיל לפני כ-60 שנה. "אחרי שעברתי לבני ברק, הייתי נוסע פעמיים בשנה לקיבוץ ניצנים, שהייתי בין מקימיו: פעם אחת לציון יום השנה ל'ברוך' הגדול". הברוך הגדול הוא כינוי מקטין מעט לאירוע קשה שהתרחש ב-7 ביוני 48'. בעקבות מתקפה של המצרים על הקיבוץ, נהרגו 33 חברים ויותר ממאה הלכו בשבי. הפעם השנייה בשנה שבה נהג פיש לבקר בקיבוץ ניצנים, הייתה לאזכרה של בתו שטמונה שם. "בקיבוץ הייתה לי חברה טובה בשם נחמה, ותמיד אחרי האזכרה הייתי הולך לשתות אצלה תה. פעם כשהגעתי היא הראתה לי הגדת פקסימיליה מאוד יפה – העתק של הגדת סרייבו. ההגדה נכתבה בקטלוניה במאה ה-14 ונחשבת לעתיקה ביותר שנשמרה עד היום".

מה המיוחד בהגדה שמצאת בה כל כך עניין?

"היא הייתה מאוד יפה בגלל האיורים שבה ומאוד מעניינת בגלל הסיפור שמאחוריה".

ומה הסיפור? זו הגדה שנכתבה ואוירה בכתב יד על עור מולבן ומעוטרת בזהב ובכסף. כיום היא מוצגת במוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה שבסראייבו. "שאלתי את נחמה איפה היא קנתה את ההגדה, והיא ענתה שבחנות לכתבי קודש בתל אביב. הלכתי לשם וקניתי אותה ב-25 דולר, שזה היה המון כסף אז. בזכות אותה התלהבות התחלתי לאסוף עוד ועוד הגדות בכל מיני שפות – בגרוזינית, בתימנית, בפרסית, ברומנית, בהונגרית ועוד עוד. יש לי הגדה שאני חושב שהיא היחידה בארץ, אין אותה אפילו בספרייה הלאומית: הגדה שהודפסה ברוסיה הסובייטית".

בין אלפי ההגדות של פיש אפשר למצוא הגדה מאוירת מפראג, הגדה מימי השואה שנכתבה בכתב יד במחנה בדרום צרפת ושוכפלה בכמה עותקים, הגדה שהקדיש לו הצייר יוסל ברגנר, הגדה מניאטורית בת 120 שנה מווילנה, הגדה של הרבי מלובביץ' עם פירושים על הפרד"ס, ומנגד גם הגדות פשוטות יותר כמו הגדת קומיקס והגדה מאוירת שהוצאה כפרסומת של אחת מרשתות השיווק. פיש מדפדף בהן בחיבה ונהנה להציג אותן כאילו היו ילדיו.

בשנים האחרונות תרם פיש חלק מההגדות שלו לכל מיני מקומות. "כמה עשרות הגדות העברתי למוזיאון ליודאיקה בעין חרוד, וחלק אחר – כ-130 הגדות – תרמתי למוזיאון למורשת היהדות הדוברת הונגרית שנמצא בצפת. האמת היא שכאשר באתי לשם אמרו לי: 'אין לנו איפה לשים את ההגדות', אז הלכתי וקניתי להם ארון".

למה אתה מחלק את ההגדות?

"אחרי שהגעתי לגיל שמונים, אמרתי בוא נתרום את ההגדות, שגם אחרים ייהנו. בהתחלה רציתי למסור את כל האוסף למקום אחד בחינם, אבל לכמה מקומות שפניתי לא היו מוכנים לקבל אותו. אמרו: 'אין לנו מקום'. אז התחלתי לחלק לילדים. נותרו לי כרגע בערך 2,500 הגדות, ואנחנו ממשיכים לחפש מוסד מתאים שיהיה מוכן לקבל אותן".

באיזו הגדה אתה נוהג להשתמש בפסח?

"בדרך כלל בהגדה שאבי נהג להשתמש בה. זו הגדה שיש בה רפ"ב (282) פירושים, היא הודפסה בפאדגורזע שבפולין בשנת תרס"ז. בכל ליל הסדר, כשאני קורא מתוך ההגדה הזאת, זה נותן לי הרגשה שאבא שלי נמצא איתנו".

חסיד סאטמר כבר לא אהיה

פיש נולד בעיר מדיאש שברומניה, בי"ג בסיוון תרפ"א, 19 ביוני 1921, ונקרא על שם סבו מצד אמו, הרב מרדכי דוידוביץ'. הוא היה בנם היחיד של זלדה ושמואל שמאלקא, אנשי עמל שעשו הכול כדי להביא פרנסה לביתם. האם הייתה תופרת שמלות, ואילו האב היה במשך כמה שנים מלמד בבית הספר, ואחר כך עבד כמחסנאי אצל אחד מראשי הקהילה העשירים.

בגיל חמש התחיל מרדכי הקטן ללכת לחיידר. "נכנסתי לתלמוד תורה בדיוק לפני חנוכה. אני זוכר שעשו איזה מאורע בבית הכנסת המקומי, וכל הילדים התחרו על אמירת הברכות. בסוף, המלמד החדש, ויינשטוק, בחר בי. המורה ויינשטוק מאוד אהב אותי, וגם כעשר שנים מאוחר יותר, כשעליתי לארץ, הוא זכר אותי ושלח לי מכתב שבו הוא כתב: 'אני מברך אותך שזכית לעלות לארץ הקודש, ומקווה שתלך בדרכי אבות'. אחרי המלחמה הוא עלה ארצה בעצמו, והפך עם השנים למנהל בית ספר במושב מירון".

לאחר שחגג בר מצווה החליטו הוריו לשלוח אותו ללמוד בישיבה בהאלמין, עיירה במערב רומניה, ליד הגבול עם הונגריה, ששכנה במרחק של כ-600 קילומטרים מעיר מגוריו. "היה ברור שאני אלך ללמוד בישיבה, כי גם אבא שלי למד בישיבה. ראש ישיבת האלמין, רבי יעקב שלום קליין, היה בן דוד של סבתי, ומקובל היה שכל בני המשפחה למדו שם. הנסיעה לישיבה לקחה לילה שלם ברכבת. פעם בחצי שנה חזרתי הביתה, ובתוך אותה תקופה אבי נהג לבקר אותי פעם אחת, והביא לי אוכל ופירות".

בישיבה בהאלמין, מספר מרדכי, היו כ-120 בחורים. "לא הייתה שם פנימייה, ותלמידים שבאו ללמוד שכרו חדרים אצל משפחות בסביבה. היו ביניהם בחורים עניים שלא היה להם כסף לשכור חדר, אז הם ישנו שניים במיטה אחת. בגלל העוני חלק מהבחורים אכלו ימים, כלומר סעדו בימים קבועים אצל משפחות עשירות, ובימים שלא היה להם סידור הם פשוט לא אכלו כלום. לישיבה הייתה אומנם מסעדה, שהציעה ארוחת צהריים במחיר של כמה גרושים, אבל לילדים הללו גם את זה לא היה. אני הייתי ילד יחידי להוריי, והם דאגו לממן לי ארוחה במסעדה. ביחד איתי אכלו שם עוד כעשרה ילדים ממשפחות עשירות".

מה אתה זוכר מהחיים בישיבה?

"גרנו ביחד ארבעה בחורים בחדר. קמנו בכל בוקר בשעה ארבע, ומי שדאג ללמד אותנו גמרא היה ה'חוזר בחור' (משנן). כבחורים צעירים למדנו בחדר שבו ישנו, ולא הלכנו לבית המדרש. שם למדו עם הרב רק החבר'ה גדולים".

בשבתות, מספר פיש, כל בני משפחת הרב הוזמנו אליו לשלוש ארוחות. "עד היום אני זוכר את הניגונים המיוחדים של הרב. ניגון אחד בשם 'כן יברך אותנו' וניגון אחר ששרנו בהבדלה, בין בורא מיני בשמים לבורא מאורי האש". פיש מתחיל לשיר ברגש: "כן יברך אותנו כולנו יחד בברכה שלמה ונאמר אמן".

אחד הסיפורים שפיש לא ישכח מימי הישיבה, קרה לו בשבת חנוכה. "אמרנו כמה חברים: בואו ניסע לעיר סאטמר ונראה איך הרבי של סאטמר חוגג את חנוכה. הרבי היה בעל תפילה יוצא מן הכלל, אני לא יכול לשכוח את מתיקות התפילה שלו. נסעתי להתארח אצל דודה שלי באותה שבת, במטרה לראות את הרבי מברך במוצאי שבת על הנרות. אחרי סעודה שלישית יצאנו לבית המדרש שלו, וכשהגענו לשם הוא התחיל לדבר. ישבנו וחיכינו וחיכינו והוא לא סיים. בשתיים בלילה, כשהרבי עדיין לא בירך על הנרות, אמרתי: 'חסיד סאטמר אני כבר לא אהיה', והלכתי לישון".

בני ברק האדומה

את הישיבה עזב פיש בגיל 17. הוא חזר למדיאש עיר הולדתו והצטרף לתנועת הנוער הציוני, שם שימש כמורה לעברית. חצי שנה אחר כך, בשנת 1939, החליט בהסכמת הוריו לעלות ארצה. "באותה שנה", הוא נזכר, "נכבשו הסודטים על ידי הגרמנים וריח של מלחמה היה באוויר. בעקבות זאת החליטו הנהגות שתי התנועות הציונות הכלליות - החלוץ הדתי ובני עקיבא - על ארגון עלייה ב' באמצעות אונייה בלתי לגאלית. כאחראי למסע מונה יעקב בן-יהודה דזבינסקי, מראשי הנוער הציוני בפולין. הוא רכש אונייה בשם 'אסימי', שהייתה אמורה להעלות 400 איש מקונסטנצה לארץ ישראל. אני הייתי בקבוצה של חמישה בחורים בני פחות מעשרים, ארבעה מתוכם היו מסאטמר. תאר לך, הייתה שם תנועה ציונית חזקה מאוד.

"היינו צריכים לצאת לדרך במוצאי שבת הגדול, וכדי להגיע לנמל בזמן היה עליי ללון אצל קרובי משפחה. זו הייתה השבת הראשונה שחיללתי. פחדתי שהשמיים ייפלו. מהבית יצאתי דתי, ובאונייה זה נגמר. אחר כך, כשהצטרפתי לקיבוץ ניצנים, הפכתי לחילוני לגמרי".

מה אתה זוכר מההפלגה?

"במוצאי שבת ה-1 באפריל 1939 הפליגה האונייה מקונסטנצה עם 450 מעפילים. הצפיפות הייתה גדולה ורבים חלו במחלת ים. סדר הפסח נערך ביום השלישי להפלגה. באונייה לא היה מה לאכול, רק מצות וביצים. המחלוקת בין שתי התנועות שהיו בהפלגה ('תורה ועבודה' ו'הציוניים הכלליים') יצרה בלגן גדול. בין הנוסעים היו גם 50 עריקים יהודים מהצבא האוסטרי שהרומנים שמחו להיפטר מהם. הם היו מבוגרים יחסית, שבורים ומסכנים, ולא השתלבו בין הצעירים".

חמישה ימים אחר כך עגנה האונייה באי היווני היוס, ושם הצטיידו אנשיה בתרופות. אחרי שלושה ימים נוספים הגיעה לחופי הארץ. אבל המסע שלה לא נגמר שם, אלא כמה שבועות רוויי תלאות אחר כך.

"ב-6 ביוני, כמעט חודשיים לאחר שיצאנו מרומניה", ממשיך פיש לספר, "הספינה שלנו הגיעה קרוב לנהריה, ושם עלינו על סירת מפרש. בעזרת המקומיים שקשרו חבלים לסירה עלינו לחוף והתפזרנו בין בתי התושבים. כאשר הדבר נודע למשטרה הבריטית, היא דרשה מכולנו להתאסף ליד מגדל המים, ומשם נלקחנו אחר כבוד למתקן בידוד שבו בדקו אם לא הבאנו מחלות מידבקות. עברנו חיטוי ואחרי יומיים שוחררנו. המשכנו לבית העולים שבשכונת בת-גלים ליד הנמל, ושם כל עולה נשלח למקום מגורים לפי השתייכותו התנועתית. ב-9 ביוני הגענו לקיבוץ למקור (כפר גליקסון – א"מ) שבמושבה הרצליה, ושם קיבלו אותנו יפה מאוד".

הגעת לארץ ישראל אחרי מסע של כחודשיים. אתה זוכר מה הרגשת ברגע שראית את חופי הארץ?

"כשראינו לראשונה את הכרמל, הייתה בנו תחושה של אושר. מבחינתנו הכרמל היה מושג בלבד, ראינו אותו רק בתמונות, ופתאום הוא היה ממש מולנו, וזה היה מדהים".

כעבור ארבע שנים וכמה הכשרות הוא עבר עם חבריו לדרום, כדי לייסד את קיבוץ ניצנים. המייסדים היו כולם עולים חדשים, אבל זה, מספר פיש, לא עצר אותם. "בהכשרה שעברנו במשך שנתיים למדנו מה זה קיבוץ ומהו חדר אוכל ומהי מתפרה. בדרך כלל נתנו למייסדים אדמת בור שאותה היו צריכים להכשיר לזריעה וכדומה. אלא שבמקרה שלנו בניצנים, הייתה כבר משאבה והיו כרמים ועזרים נוספים, אז היה צריך רק להתחיל לעבוד. במקום שכנו אריסים ערבים שעבדו אצל האפנדי שמכר את השטח, ובמשך שנה הם עבדו איתנו".

בניצנים פיש לא רק התחיל במלאכת כיבוש הארץ, אלא גם בכיבוש ליבה של שושי, אשתו הראשונה. "שושי באה עם אנשי העלייה מהונגריה, והתפקיד שלי היה ללמד אותם עברית. אלא שבמקום שהם ילמדו ממני עברית, אני למדתי אצלם הונגרית".

מרדכי ושושי נישאו והתברכו בבת בכורה, אך היא נפטרה בגיל חצי שנה בלבד. בעקבות זאת המליץ להם הרופא המשפחתי לעבור למקום אחר. "לשושי היה קשה להתמודד נפשית עם המוות של הילדה, כי בית הקברות נמצא שם. אז ביולי 47' עזבנו את הקיבוץ לכיוון המרכז. אני התחלתי לעבוד בגינון ברמת גן, אבל את מקום מגורינו קבענו בבני ברק, שהייתה זולה יותר. באותו זמן לא היו בעיר הזאת חרדים, אלא בעיקר חילונים, וב-1 במאי הלכנו שם עם דגל אדום. 15 איש היו במועצה, ומתוכם רק שניים חרדים".

שנתיים אחר כך נולד למרדכי ושושי בן, אך סיבוכים בזמן הלידה הביאו למותה הטרגי של שושי. "כשהרופא יצא מהחדר ובישר ששושי נפטרה, אמרתי: 'הפרק הזה נגמר'. לא שאלתי למה נפטרה, למה עשו או לא עשו. חצי שנה אחר כך, כשגם הבן בנימין נפטר, אמרתי: 'עכשיו מתחיל פרק חדש'".

נפטרו לך שני ילדים, וגם אשתך נפטרה. מה עושים? איך קמים מזה?

"המשפחה של שושי מאוד עזרה ותמכה, לא נשארתי לבד. היו גם חברים שתמכו. אבל מעל הכול, קיבלתי החלטה שאני ממשיך הלאה".

להביט קדימה

כשנה לאחר מותה של שושי מצא פיש אהבה חדשה: רחל. זמן מה לפני שהתחתן איתה עלו הוריו ארצה, והוא מצא להם דירה לא הרחק מדירתו. בעת ההיא, הוא מספר, אחרי שנים שבהן התנהל כחילוני, הוא הפסיק לעבוד בשבתות. מאוחר יותר, כשילדיו גדלו וצריך היה להכניס אותם לגן דתי, גם הכיפה חזרה לראשו. "ידעתי שחשוב להורים שלי שהילדים יגדלו דתיים", הוא מסביר, "אבל הם אף פעם לא הטיפו לי מוסר. אם הוריי לא היו עולים ארצה כנראה שהייתי ממשיך להיות חילוני, כי גם רחל הייתה חברת קיבוץ".

למרדכי ורחל נולדו שלושה ילדים: יצחק, רוני ודבורה. אני מתעניין אצל פיש כיצד הרגיש כשבנו הבכור נולד. "היו דאגות פרנסה, למי היה זמן להרגיש?" הוא עונה בחיוך. "חשבנו רק איך גומרים את החודש".

לפני כמה שנים נפטרה רעייתו רחל. הבת דבורה מספרת תוך כדי הריאיון על מסירות גדולה שגילה אביה לאמה לפני מותה. אביה מאזין לה ומסביר: "בשנותיה האחרונות, רחל סבלה מסוכרת קשה. הרופאים רצו שנאשפז אותה בבית החולים, אבל לא הסכמנו. סידרנו לה בבית מיטה מיוחדת, ומטפלת צמודה".

דבורה מוסיפה: "היו תקופות שאמא הייתה יוצאת למועדון, והיו תקופות שהייתה נשארת בבית. אבא היה יושב לידה בכורסה ומדבר איתה כל היום. לפעמים היה שר איתה שירים שמעוררים אותה. הוא לא חסך באף משאב כדי לתת לה את התנאים הכי טובים וכדי שהבית ימשיך להיראות כמו שהיה. הרצון שלו היה להמשיך לטפח, לתחזק ולהחיות את הבית".

איך את הסתכלת על זה כבת? מה לקחת לעצמך כשראית את הטיפול המסור שלו?

"ראיתי את זה כבר בעבר, כשהוא טיפל בהוריו. כולנו זוכרים את המסירות והנאמנות שלו אז, לפני כ-50 שנה. אני זוכרת שהוא היה הולך לקלח את אבא שלו בבית ולטפל בו באהבה, ו-40 שנה אחר כך הוא טיפל במסירות באשתו".

פיש: "עכשיו דבורה עושה אותה דבר איתי. כל השבתות אני אצלם".

דבורה: "בעלי ואני עושים בשביל אבי וחמותי. זה סוג של הדדיות. להורים ולמשפחה הקרובה אתה צריך לתת את עצמך, אפילו על חשבון דברים שהם שלך".

פיש: "הכול חוזר, ידידי. אם אתה טוב לילדים, הילדים טובים אליך".

בשנים האחרונות פיש מעורב בשיפוץ בית הקברות במדיאש, העיירה שבה נולד, אף שאין לו קרובי משפחה שקבורים שם. "לפני עשרים שנה", הוא מסביר, "התחילה התעניינות של כל מיני יוצאי רומניה לנסוע לבית הקברות במדיאש, בעקבות עבודות שורשים של הילדים שלהם. היו כאלה שידעו שיש לי מפה של המקום, כי אבא שלי היה גבאי של חברה קדישא במדיאש, ובאו להתייעץ איתי איך למצוא את קברי בני משפחתם. במקרה אחד, מישהו שנסע לשם כדי לחפש את הקבר של אביו, טלפן אליי מבית הקברות ואמר לי: 'תציל אותי, אני לא מוצא את הקבר!'. גוי אחד, בנו של שומר בית הקברות שהיה שם במקרה, שמע ממני הנחיות בטלפון והלך לחפש את הקבר. הוא הגיע יחד עם הבן למקום המשוער, הבן חפר שם ומצא את המצבה של אביו כשהיא שבורה. הוא דאג לשפץ אותה, וכשחזר לארץ ארגן כמה חברים כדי לאסוף כספים לשיפוץ המקום. ביחד אספנו 50 אלף דולר, וסידרנו אפילו מדרכה לאורך בית הקברות. היום מגיעים הנכדים והנינים של היהודים שגרו בעיר לבית הקברות המשופץ, הכולל 700 קברים של יהודים".

דבורה: "בזמנו, סבא שלי, אביו של אבי, יזם הקמת אנדרטה בבית הקברות ההוא להנצחת בני משפחה שנספו בשואה במקומות שונים בעולם. סבי הצטלם ליד האנדרטה הזאת לפני שעלה לארץ, ולפני כמה שנים כשהיינו שם, אבי הצטלם בדיוק באותו מקום, וכאילו שיחזר את התמונה של אבא שלו".

למרדכי 14 נינים, והוא מחזיק קשר טוב איתם.

איזו תובנה או עצה אחת משמעותית חשוב לך להעביר לדור הבא?

"אני זוכר חבר קיבוץ גת שהיו לו הרבה צרות, אבל הוא אף פעם לא התרגז. הוא נהג לומר: 'אני לא הולך להתרגז מהקצין הבריטי ולא מהמטפלת ולא מהקומונרית ולא מהגזבר, ולא מהילדים ולא מההורים'. ממנו למדתי לא להתרגש משום דבר ולא לקחת ללב, תמיד להסתכל קדימה. וזה מה שהייתי רוצה להעביר הלאה לדורות הבאים: תשכחו מה שלא טוב. תסתכלו קדימה".