תהיה גבר ותפסיק לדבר שטויות

איפה כתוב שצריך לפרק את הבית לפני פסח? לא כתוב. אבל בשביל זה התחתנו וקיבלנו תורה שבעל פה

דביר שרייבר , ו' בניסן תשע"ט

האביב היה אנטישמי. מוצרי ניקיון
האביב היה אנטישמי. מוצרי ניקיון
צילום: סופיה גורדון, פלאש 90

בשעת דמדומים מאוחרת נפגשנו, שלושה גברים מאותגרי חירות, במקום הקבוע שבו גברים נוהגים לפגוש זה את זה לפני פסח: ליד הפח השכונתי. לי היו שתי שקיות גדושות אשפה בכל יד, לגבר השני היו חמש שקיות ושלושה ארגזי קרטון מאובקים, השלישי גרר אחריו מכולה, ספרייה ישנה (אשתו בדיוק חזרה מאיקאה) ושובל של זיעה.

"בבקשה", פתחתי בפניהם את המכסה של הפח, "השליכו נא ביד תשלחו".

"לא, לא", אמר הגבר השני, "אתה היית לפניי".

"זה בסדר", אמרתי, "אני ג'נטלמן".

"אתה לא", אמר השלישי, "אתה רק מנסה למשוך זמן כדי לא לחזור מהר הביתה".

"אה כן?" התעצבנתי, "אז למה אתה עומד פה כבר חצי שעה ולא זז?"

"אני חושב איך לפרק את המדפים של הספרייה במקסימום זמן", הוא התגונן.

"ואני בודק ווטסאפים", הזדרז השני לפני שיהפוך בטעות לראשון.

"ולמה אתה לא עושה את זה בבית?" לפַתי בחוזקה את המכסה האומלל של הפח.

"מעדיף לעשות את זה באוויר הפתוח".

"של הפח?"

"בואו נודה על האמת", נשבר השלישי, "אנחנו פשוט לא רוצים לחזור לניקיונות בבית".

"נכון", נאנח השני, "בשבילנו לזרוק את הזבל זה כמו הפסקת סיגריה. העניין זה לא הסיגריה, העניין זה ההפסקה".

"שטויות", אמרתי, "אני בסך הכול ג'נטלמן שמחזיק לכם את הפח פתוח".

"אז אם אתה כזה ג'נטלמן", הקשה השלישי, "למה אתה לא הולך לעזור לאשתך?"

"היי, תראו", אמרתי, "חתולה!"

"אתם לא מבינים מה הולך אצלנו", אמר הגבר השני, "אשתי שפכה את כל הלגו על הרצפה והושיבה את הילדים לנקות אותם אחד אחד".

"אצלי", עצם השלישי את עיניו בלאות, "סיימנו לנקות את כל הבית".

"מזל טוב!", בירך השני, "אז מה עכשיו?"

"התחלנו לנקות אותו מחדש".

"למה?"

"אשתי אומרת שנשאר עוד שבוע עד פסח וחבל לא לנצל אותו".

"אשתי", אמר השני, "שולחת אותי לנקות אחרי שהעוזרת הולכת. וגם לפני".

"אשתי", התלונן השלישי, "נעלה את הילדים בגינה והיא מעבירה להם פירות ועוגיות קוקוס פעמיים ביום. היא אומרת שזה יחשל אותם לקראת שבעת ימי הצום של פסח".

בין כה ובין כה הגיע לפח השכן מהבניין הסמוך עם שקית זבל קטנה מתכלה. "בבקשה", פתחתי בפניו את הפח, "תתכבד".

"תודה", הוא אמר, זרק את הזבל בתנועת יד קלילה והסתובב בחזרה. שאלנו אותו לאן בדיוק נראה לו שהוא הולך.

"מה זאת אומרת?" הוא תהה, "הביתה".

"אשתך מחזיקה אותך קצר, מה?" חייך הגבר השני.

"אשתי בפילאטיס", אמר השכן הקליל.

"מסכן", אמר השלישי, "השאירה אותו לנקות לבד".

"לנקות את מה?" התבלבל הקליל.

"את הבית", אמרתי, "לכבוד פסח".

"מה יש לנקות לפני פסח?"

הסתכלנו שלושתנו זה על זה. הבחור הוא יהודי חובש כיפה, מדקדק במצוות, בהחלט לא אחד שירשה לעצמו לזלזל בחמץ.

"אה", הוא אמר, "אתם מאלה שעושים עניין מפסח".

"לא אנחנו", אמרנו, "הנשים שלנו".

"אני לא מבין מה הסיפור", הוא אמר, "בערב פסח אוספים את החמץ, מבערים אותו וזהו".

"זה בדיוק מה שאני אמרתי", התערב השלישי, "אבל אשתי אומרת שזאת כבר הזדמנות לבער את כל הבית".

"לבער?"

"לאוורר", הוא תיקן, "ועל הדרך למיין, לתקן, לחדש, לצבוע ולסדר את החשמל במסדרון שלא עובד מאז פסח".

"איזה פסח?"

"תשע"ט".

"תגידו לנשים שלכם", אמר השכן, "שהעניין הזה של לאוורר את הבית לקראת האביב הוא בכלל מנהג של גויים".

"זה בדיוק מה שאמרתי לאשתי!" מחה השני, "אבל היא לא שומעת אליי מקוצר רוח ומעבודה קשה".

"אני כל הזמן אומר לאשתי שהאביב היה אנטישמי", אמר השלישי, "אבל גם היא לא שומעת".

"מקוצר רוח?" שאלתי.

"לא", הוא אמר, "מהרעש של השואב אבק".

"טוב", משך הקליל בכתפיו, "אז שיהיה לכם בהצלחה עם זה".

"רגע", עצרתי אותו, "אתה רוצה להגיד לי שאתם בכלל בכלל לא מנקים את הבית לפסח?"

"בשביל מה?"

"למקרה שנפל איזה ביסלי מאחורי אחד הארונות".

"אין סיכוי. אצלנו לא אוכלים מחוץ למטבח".

"ואם בכל זאת אחד הילדים כן לקח בטעות אוכל לחדר?"

"אין מצב".

"ואם בכל זאת?"

"החיישנים של אשתי יזהו אותו עוד לפני שהוא ידרוך במסדרון".

"ואם אשתך לא בבית ואחד הילדים בכל זאת הוציא אוכל מהמטבח?"

"שיוציא. זה לא חמץ".

"איך לא?"

"אנחנו לא אוכלים גלוטן".

"וקטניות?"

"קל וחומר שלא".

"ולפתית?"

"מאן דכר שמיה. גם אבק אין אצלנו", הוא הוסיף.

"איך זה?" תהינו.

"אשתי הורגת אותו בעודו באיבו. אין, אצלנו כל השנה פסח – הרצפה מבריקה, הקירות מצוחצחים ואין מה לאכול. לא שווה?"

"שווה, שווה", מלמלנו.

"אז יאללה", אמר השכן, "תפסיקו להיות עבדים, קחו את עצמכם בידיים. תהיו גברים!"

"אשתי אומרת שאני גבר", אמר השני.

"באמת?" אמר השלישי בקנאה.

"כן", הוא השפיל מבט, "שאני מנקה כמו גבר".

שתקנו קצת ביחד.

"טוב", פירק השלישי את המדפים, "נראה לי שההפסקה נגמרה".

"נכון", מלמל השני, "אשתי כבר שלחה לי ווטסאפ. היא ממש דואגת".

"תגיד לה שאתה בסדר", המלצתי.

"היא דואגת שאני לא אתבטל", הוא הבהיר, השליך את מצבור האשפה הפרטי שלו לפח והלך הביתה שפוף וטרוט עיניים.

"תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר", ציטט השלישי את שרי הממשלה ואת אשתו, שעמדה בחלון ונופפה לו עם סמרטוט.

"אני הולך לישון", אמר השכן הקליל, "תנסו לנקות בשקט".

והלך לו לדרכו. גם אני הנחתי בזהירות את הזבל בפח וחזרתי לשגרה. שנאמר, הפח נסגר ואנחנו נשלטנו.

השקט שנשאר

פתאום נהיה שקט.

פתאום הטלפון לא רוטט כל דקה וחצי. פתאום אורלי לוי לא מסמסת שהיא הולכת להיות הפתעת הבחירות, סמוטריץ' לא קורא לי לחזור הביתה מארץ לא זרועה, פייגלין לא מבטיח שוק חופשי ופוט מסאז', ביבי לא שולח: "ער? אז תתעורר!". איילת לא מצלצלת, כחלון לא מתחנן, בן-גביר לא מתגבר כבן-ארי, גנץ אנד רוזס יורדים מהאופנועים (חוץ מבוגי שעדיין מחפש את המפתחות של הצוללת), מכוני סקרים עלומים לא מנדנדים שאגיד כבר למי אני מתכוון להצביע. אפילו אבי גבאי הפסיק לאכול את הראש והתחיל להתכונן להדחה המסורתית של יו"ר מפלגת האבודה.

חזרנו לשגרה. אף אחד כבר לא רוצה את הקול שלי. מזל שנשארו כמה סוכני ביטוח ונציגי עמותות שעדיין מתקשרים כל יום ומתעניינים בי. זאת אומרת בכסף שלי.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com