הבית הפוך, אין מה לאכול ואמא כל הזמן מוצאת משימות שצריך לעשות. הבוקר היא הטילה עליי לצאת עם הקטנים לגן השעשועים, כדי שלא יפריעו לניקיונות בבית. היא ציידה אותי בקופסת החמץ. אל הקופסה הזאת נכנסו כל הדברים שבסופו של דבר יגיעו לשריפת חמץ. לדעתי אין שם שום דבר אכיל באמת, אבל אמא אמרה שאולי אמצא שם נשנושים לילדים.
התמקמנו על הדשא. רז ואביחי רצו מיד למתקנים, ואני, מתוך שעמום, התחלתי לנבור בקופסה. הייתה שם שקית פתוחה עם מרשמלו שהתקשה לדרגת אבן, חבילת ספגטי ארוך, שאריות של קמח מצה, קקאו, ביסקוויטים שכבר לא מורגש שהיו טריים פעם. שום דבר אמיתי שאפשר לאכול. בזמן שבדקתי את התכולה המאכזבת של הקופסה, התיישב לידי גילי, ילד מהבניין השני. הוא החזיק בידו שקית ובאנחה בדק את מה שהיה בה. האחים שלו רצו גם הם אל המתקנים. כנראה זה ככה בכל בית לפני פסח. היינו די אומללים עד שמנשה, המדריך, הגיע גם הוא לגן השעשועים, ביד אחת אוחז את אחותו הקטנה וביד השנייה - ארגז גדול.
הוא הצטרף אלינו, והניח את הארגז בינינו. שמתי לב שמלבד מארזי מזון חמציים, מנשה הביא בארגז שלו גם כל מיני כלים. צלחות, קערות, כפות. הוא חייך אלינו ואמר: "יש לנו פה מקרה קלאסי של צורך בשיתוף פעולה!" למראה המבטים הנבוכים שלנו, מנשה שמח לפרט: "שאריות האוכל שכל אחד מאיתנו הביא לא שוות כשהן לבד, אבל אולי יחד נצליח להכין מהן משהו".
זה מה שאני אוהב במנשה. הוא לא נעצר בסיסמאות, אלא מיד עובר למעשים. תוך רגע התחלנו למיין את החמץ שלנו. היו לנו די הרבה עוגיות. מנשה קרא לאחים הקטנים של כולנו שיצטרפו לעבודה. מנשה יודע לחלק תפקידים. אחרי שכולנו שטפנו היטב ידיים התפצלנו למשימות שונות: אני שיפדתי את המרשמלואים בזהירות על הספגטי הארוך, הקטנטנים שברו וריסקו את העוגיות לקערה, מנשה הדליק מדורה קטנה על חלקת האדמה בצד, והזמין את גילי להחזיק בסיר שאליו שירה שברה קוביות שוקולד. חלקנו בחשנו, חלקנו שברנו, ובסופו של דבר מנשה יצר מהעוגיות, הקקאו, השוקולד וגם קמח המצה שהבאתי, עיסה נהדרת להכנת כדורי שוקולד. את המרשמלו המשופד שלי צלינו, ומסתבר שאפילו מרשמלו קשה הופך להיות טעים אחרי ששורפים אותו קצת. יחד, במעגל, כידררנו כדורי שוקולד, וציפינו אותם מבחוץ בכל מיני ציפויים: סוכריות קטנות של עוגה, קוקוס ושאריות סומסום מלוח מחבילת בייגלה.
אני מתאר לעצמי שאכלתי מאכלים טעימים יותר בחיי, אבל ארוחת החמץ בגן השעשועים יחד עם מנשה המדריך, החברים והאחים, הייתה הנהדרת והנעימה יותר מכל הארוחות שאכלתי לאחרונה.
בדרך הביתה, עם קופסת חמץ כמעט ריקה ויחד עם האחים שלי, חשבתי מה היה הדבר המוצלח ביותר בסעודת החמץ, וגיליתי שזה היה השיתוף. עבדנו יחד על ההכנה, ולכן נהנינו יותר מהתוצאה. כשהגענו הביתה, ואמא בקשה שאנקה את מגירת הסכו"ם בזמן שהיא תקלח ותשכיב את הקטנים לישון, חשבתי לי שאם אתייחס לניקיונות פסח כמו להכנה המשותפת של כדורי השוקולד בפארק, אולי אהנה ככה גם מסעודת ליל הסדר. כולנו עובדים יחד בשיתוף, כל אחד תורם קצת, ובסופו של דבר נגיע יחד לחג.
אני לא יודע אם אצליח להרגיש ככה גם מחר, כשאסדר את ארון הבגדים. אבל בינתיים, עם מגירת הסכו"ם, הצלחתי ליהנות מהעבודה.