כל דכפין - סיפור לילדים

האם אנחנו תמיד מעריכים את מי שנמצא מולנו, או שאנחנו מסתכלים רק על החיצוניות?

אסתי רמתי , י"ג בניסן תשע"ט

כל דכפין - סיפור לילדים-ערוץ 7
האם אנחנו תמיד מעריכים את מי שנמצא מולנו, או שאנחנו מסתכלים רק על החיצוניות?
איור: עדי דוד

"עבדים היינו לפרעה במצרים..." שר אבא, ואז הפסיק ואמר בקול מהורהר: "תחשבו על הנוגש המצרי שמסתכל על העבד העברי שלו בזלזול ורואה בו רק את החיצוניות, את העליבות. אבל הוא לא מבין שהעבד הוא מבני אברהם יצחק ויעקב, והוא גם לא יודע שאוטוטו העבד הולך להיגאל ולהפוך לבן חורין! האם אנחנו תמיד מעריכים את מי שנמצא מולנו, או שגם אנחנו מסתכלים רק על החיצוניות?"

הרמתי את הראש מההגדה והבטתי באורחים שישבו מולי. בכל שנה אנחנו מזמינים אורחים לליל הסדר, ועד עכשיו בקושי שמתי לב מי הגיע הפעם. מולי ישב בחור צעיר עם תסרוקת משונה וכיפת בד כחולה - זה בטח דריו, העולה החדש מארגנטינה שאמא פגשה ברכבת. לידו ישב גבר קירח עם כיפה קטנה, ולקח לי רגע להבין שזה יוסי, החבר של אבא מהעבודה. האישה שישבה לצידו דווקא הייתה מוכרת לי: גברת גולדווסר, השכנה המבוגרת מלמעלה. בעלה נפטר השנה, וההורים שלי הציעו לה לבוא אלינו במקום לנסוע לבד לבית מלון. עולה חדש, רווק מבוגר, שכנה זקנה. רק לפי הדברים האלה היה לי די ברור מי הם ומה הם, ולא ממש הבנתי למה אבא מתכוון.

אבא המשיך לקרוא בהגדה וניסיתי לעקוב, אבל היה לי קצת קשה להתרכז. הייתי טרוד במשהו אחר - במחשבות על האפיקומן, כמובן. חשבתי לעצמי כמה זה לא צודק שיש לי אח גדול בשם אפי שהוא אלוף בתחבולות, ושכל שנה הוא מצליח להעלים את האפיקומן לפני שאני מספיק להגיד "פסח מצה ומרור". לפני שנתיים הוא החביא אותו בתוך קופסת מצות, ואף אחד לא חשב לחפש שם. בשנה שעברה, כשכל בני הדודים היו כאן, הוא הכין מראש שקיות עם כאילו אפיקומנים ופיזר אותן ברחבי הבית כדי לבלבל את כולם. מה אני אעשה? הוא הרבה יותר זריז ממני, ואין לי שום סיכוי נגדו. זה בכלל לא משנה שאבא נותן מתנת אפיקומן לכולם ולא רק למי שמצליח להחביא אותו, זה הכיף של המשחק! כל כך הייתי רוצה להיות פעם אחת זה שמצליח להחביא!

ואז היה לי רעיון: אולי אני צריך שותף? הסתכלתי על דריו, וניסיתי לרמוז לו בעזרת הגבות והמבטים שלי שינסה לקחת את האפיקומן. אבל הוא רק חייך אליי וחזר לעקוב באצבע בהגדה עם התרגום לספרדית שאמא הביאה לו. ניסיתי לתפוס גם את תשומת ליבו של יוסי, החבר של אבא, אך הוא אפילו לא הסתכל לכיוון שלי. נאנחתי. כנראה שגם השנה אין לי סיכוי.

ואז נדרכתי. אפי קם ממקומו והלך בתמימות לכיוון המסדרון! הוא בטח זומם שם משהו... קמתי מהמקום כדי ללכת אחריו, אבל אבא סימן לי לשבת. אוף, זה לא פייר!

"סליחה שושנה, איפה השירותים אצלכם?" שאלה גברת גולדווסר, ובזמן שאמא הסבירה לה, התמתחתי אחורה בכיסא וניסיתי למצוא את אפי ולראות מה הוא עושה, אבל הוא כבר נעלם לי מהעין. מיואש, חזרתי לעיין בהגדה, ואפילו נזכרתי בפירוש יפה שלמדנו בכיתה ואמרתי אותו לפני כולם בלי להתבייש.

כשסיימתי, הרגשתי פתאום משהו נוגע לי בכף היד, שהייתה שעונה על מושב הכיסא שלי. ולפני שהספקתי להבין מה קורה, מישהו דחף לי ליד משהו קל וקשיח, עטוף בד... האפיקומן! הבטתי למעלה בפליאה, וראיתי את גברת גולדווסר חולפת בתמימות מאחורי הכיסא שלי, בדרכה חזרה למקומה. גברת גולדווסר שודדת אפיקומנים?! מי היה מאמין! אולי אבא צדק בכל זאת.