ההליכה הזאת בגדולות הביאה לשאפתנות מוגזמת, לא מציאותית. בנט ושקד
ההליכה הזאת בגדולות הביאה לשאפתנות מוגזמת, לא מציאותית. בנט ושקד צילום: TPS

1

תוצאות בחירות 2019 מסמנות סוף תקופה בפוליטיקה של הציונות הדתית. היא החלה בתרועה גדולה כשנפתלי בנט, מועמד צעיר וכמעט אלמוני, ניצח בפריימריז וכבש בסערה את ראשות הבית היהודי. והיא הסתיימה לאחר שש וחצי שנים בקול דממה דקה, עם הכישלון הצורב של בנט ושקד ומפלגתם הדתית-חילונית 'הימין החדש' בבחירות. זו הייתה תקופה תוססת וסוערת, תקופה שבה נרשמו פסגות הצלחה, שאיפות וציפיות, לצד כישלונות ואכזבות.

בעידן בנט ושקד הגיעה הזרוע הפוליטית של הציונות הדתית לשיאי השפעה בצמתים של קביעת מדיניות לאומית, וגם לשיאי פופולריות אישית ועוצמה פוליטית של מנהיגיה. היא נשמה אוויר פסגות, ביקשה לשאוף הכי גבוה והעזה לדבר על חתירה להנהגת המדינה וראשות הממשלה. בסופו של דבר ההליכה הזאת בגדולות - בעיקר של בנט, כששקד מובלת על ידו - הביאה לשאפתנות מוגזמת, לא מציאותית. וככל שהפסגה גבוהה יותר, כך גם הנפילה יותר כואבת.

2

בתחום ההתיישבות, בתחום המדיני-ביטחוני ובמיוחד בכל הנוגע למערכת המשפט, בנט ושקד הובילו בהצלחה מדיניות שביטאה קונצנזוס רחב בציונות הדתית. לעומת זאת, בכל הנוגע לענייני דת ומדינה הם לא ידעו איך למצוא מכנה משותף בין המחנות השונים. הפתרון שלהם, בפרט בקדנציה השנייה והיותר ארוכה, היה לשבת על הגדר ולא לנקוט עמדה. הטענה הייתה שממילא בהסכם הקואליציוני ניתנה לחרדים זכות וטו על כל ענייני דת ומדינה, ולכן אין טעם לעסוק בזה.

בנט עצמו, באורחות חייו ובהשקפתו, נוטה יותר לצד הליברלי בציונות הדתית. זה בא לידי ביטוי בעיקר במחוות שלו כלפי ארגוני להט"ב או כלפי התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, ולעיתים בצעדים שנתונים במחלוקת פנימית כמו הקמת אזור תפילה מעורב בדרום הכותל המערבי. פרט לכך, בנט ושקד השלימו עם חוסר המעש שלהם ושל המפלגה בנושאים דתיים, בעיקר משום שאותם עניינו הרבה יותר נושאים מדיניים, ביטחוניים ומשפטיים.

אבל בדרך הזאת הצליחו השניים לאכזב את שני האגפים הניצים בתוך הציונות הדתית. המחנה החרד"לי-תורני ציפה שמפלגת הציונות הדתית תיאבק על זכויות החייל הדתי בצה"ל ועל קדושת המשפחה היהודית, תילחם נגד פתיחת עסקים ועבודות ציבוריות בשבת ותחזק את השירות הלאומי מול מאמצי גורמים צבאיים ואזרחיים לגייס את בנות הציונות הדתית. מן העבר השני, המחנה הליברלי היה מתוסכל מהעובדה שהנהגת המפלגה, שקרובה לעמדותיו בנושאים דתיים, עושה בפועל מעט מאוד כדי לקדם אותן, מתוך רצון למנוע מחלוקת פנימית.

התסכול בשני האגפים הרחיק מן המפלגה את הקצוות שלהם. המחנה הליברלי מצא עצמו נושא את עיניו אל דמויות מתוכו שהשתלבו במפלגות מרכז-שמאל כמו אלעזר שטרן, עליזה לביא ורחל עזריה. במקביל, המפלגה איבדה חלק מהמחנה החרד"לי כאשר ח"כ יוני שטבון ואנשי ישיבות הקו עזבו את הבית היהודי, חברו לאלי ישי במפלגת יחד ואיבדו שלושה מנדטים על סף אחוז החסימה. גם את אנשי עוצמה יהודית לא רצו להכיל בבית היהודי, בטענה שהקיצוניות שלהם מרחיקה מצביעים פוטנציאליים רבים מהמרכז. ואלמלא בצלאל סמוטריץ' שבלם את המהלך בהצבעה במרכז המפלגה עוד בטרם נבחר לח"כ - גם האיחוד הלאומי בהנהגת אורי אריאל הייתה פורשת ומצטרפת למפלגת יחד.

3

לאורך השנים האגף הדתי-ליברלי הרבה לרטון ולטעון שהמחנה התורני מקבל ברשימה ייצוג-יתר מעבר לכוחו האמיתי. הליברלים היו מתוסכלים מכך שבנוסף לח"כים בן-דהן ויוגב שנבחרו בפריימריז, המחנה החרד"לי זוכה בשני נציגים נוספים שמשוריינים לאיחוד הלאומי. רבים מדוברי המחנה הליברלי ייחלו ליום שבו בנט ושקד ייפרדו מהאיחוד הלאומי, ישאירו את החרד"לים בחוץ ויישארו רק עם הליברלים ועם המיינסטרים הדתי-לאומי. אז אפשר יהיה לאמץ עמדות מתונות בנושאים דתיים, לשלב ברשימה יותר חילונים, להביא מנדטים רבים של מצביעים שאינם דתיים ולמקסם את הכוח האלקטורלי במגמה להפוך למפלגת שלטון.

בעיני אותם דוברים ליברלים, המחנה הליברלי בהנהגת בנט ושקד – שאותם ניכסו לעצמם – מייצג את פניה היפות של הציונות הדתית, אשר מסוגלות להביא אליה תמיכה חילונית מסיבית. רק החטוטרת החרד"לית והקיצוניות החשוכה של עוצמה יהודית מסכלות את אותה נהירה מיוחלת של מצביעים חילונים. מתוך התחושה הזאת, וגם מתוך השאיפה הרווחת בתוכו לטשטש את התיוג המגזרי ולהשתלב בחברה הישראלית, רוב המחנה הליברלי הלך עם בנט ושקד, פרש ממפלגת המגזר ונותר כמעט חסר ייצוג בכנסת הבאה.

גם בנט ושקד עצמם טעו בהערכת-יתר של כוחם האלקטורלי. בנט, שהוביל את מהלך הפרישה, שגה כשפירש את התמיכה של הציונות הדתית בו ובאיילת שקד כתמיכה אישית, שתלך אחריהם באשר ילכו. באשר לתמיכה החילונית שבוששה לבוא, ייתכן שבנסיבות אחרות אפשר היה לתרגם למנדטים את האהדה הרבה לבנט ועוד יותר לשקד בדעת הקהל. אבל במצב של מרוץ צמוד וקמפיין געוואלד, הניסיון כבר לימד שמרבית הבוחרים נזעקים כדי להכריע בקרב העיקרי - ההתמודדות על ראשות הממשלה.

בנט ושקד, פוליטיקאים מוכשרים ואהודים, משלמים את מחיר טעותם. הם יכולים בהחלט לחשוב על קאמבק – לשקד זה יהיה יותר קל - אבל הם יצטרכו כעת לבנות מחדש את כוחם הפוליטי, כל אחד מהם בנפרד, כשהכתובת הטבעית לכך נמצאת לכאורה בליכוד - אם לא בעידן נתניהו אז אחריו. המחנה הדתי-ליברלי שהלך אחריהם איבד בבחירות האלה גם את הח"כיות עליזה לביא ורחל עזריה, וגם את שולי מועלם-רפאלי שבחלק מהנושאים שיתפה איתם פעולה.

בעיקר הוא איבד את התקווה להכניס מטעמו נציגים מהסביבה האידיאולוגית של צהר, ולהיות שותף במפלגה גדולה שתהיה החזקה והמובילה במגזר, גם בנושאי דת ומדינה. כשהם מסתכלים ומחפשים מי נותר כעת לייצג אותם, הם רואים רק את עידית סילמן, ח"כית חדשה ועדיין די אלמונית, ששוריינה ברשימת הבית היהודי על משבצת נשית-ליברלית. האתגר של הרב פרץ וסמוטריץ', שמתויגים כחרד"לים, הוא לתת לליברלים שעזבו תחושה שיש להם לאן לחזור.

4

המחנה התורני-חרד"לי צריך להיזהר כעת לא ליפול למלכודת הזחיחות וההיבריס שהכשילה את המחנה המתחרה. אם סמוטריץ' והרב פרץ רוצים לשמור על כוחם ואף להגדיל אותו ולא להיתקע גם בעתיד על חמישה או שישה מנדטים, עליהם לנקוט מדיניות מכילה ומאחדת שתשמור על כל מי שנשאר במפלגה ותחזיר גם את מי שפרשו, לפחות את רובם.

בניגוד למה שכתבו כמה דוברים ליברלים ערב הבחירות, אין מקום להתייחס לבחירות הללו כאל דרבי תוך-מגזרי שבסיומו מחנה אחד גבר על השני בתוצאה 0-5. הרי חלק מהמחנה הליברלי, כמו עידית סילמן ויונתן דובוב, נותרו במפלגה ולא הלכו עם בנט ושקד. ובעיקר יש לזכור שרוב מצביעי הציונות הדתית לא שייכים לא למחנה החרד"לי ולא לליברלי, אלא למיינסטרים הציוני-דתי. לאחר שהוועדה המסדרת בחרה בו לראשות המפלגה, הרב פרץ אמר שהוא לא חרד"ליסט, כלשונו, אלא מיינסטרים דתי-לאומי.

מה שבטוח נכון זה שהוא לא נבחר משום שהוא מתויג כחרד"לי וגם לא למרות שהוא מתויג כחרד"לי, אלא משום שהוא דמות מכובדת וממלכתית שרוב הציונות הדתית מסוגל להזדהות איתה. מחנה הרוב הדתי-לאומי בוחר את נציגיו לפי שיקולים של אופי וכישורים, וההשתייכות התת-מגזרית פחות קריטי בעיניו. הוא קיבל בעבר את הנהגתם של הרב יצחק לוי ואפי איתם מהמחנה התורני, כשם שקיבל מאוחר יותר את הנהגתם של בנט הליברל ושקד החילונית. אם הרב פרץ וסמוטריץ' יהיו מנהיגים מכילים וקשובים ויהוו כתובת לכל המחנות בציונות הדתית, הם יוכלו להוביל את המפלגה באמצעות מכנה משותף מאחד, תוך הטיה מסוימת לכיוונים שהם עצמם מאמינים בהם יותר.

בתחום החינוכי, למשל, המגזר כולו יכיר להם טובה אם ידאגו סוף סוף להפחתת שכר הלימוד בכל מוסדות החינוך לזרמיהם השונים. הם יצטרכו להוכיח שהם דואגים לטפח את החמ"ד ולא רק את החינוך התורני. הם יוכלו לטפח במוצהר את השירות הלאומי כמסלול המועדף והמומלץ, אבל לא יוכלו להתנכר לבנות המגזר שבכל זאת החליטו להתגייס לצה"ל.

5

הציונות הדתית צריכה לקחת ממורשת בנט ושקד את החתירה לשים את היד על הגה השלטון. כדי להרחיב את מעגלי התמיכה במפלגה, נכון וכדאי להמשיך ולפתוח את המפלגה ואת רשימתה לכנסת גם לאנשים שאינם דתיים, כל עוד הם מזדהים במוצהר עם ערכי המפלגה ועם דרכה ומצעה. אבל בניגוד לדרכו של בנט - לא נכון ולא כדאי להחביא את הזהות המגזרית, את גאוות היחידה המגזרית ואת הטיפול בצורכי המגזר.

הציונות הדתית בעידן שאחרי בנט צריכה להמשיך לשאוף למקסם את כוחה האלקטורלי ואת השפעתה בצומתי הכרעה ביטחוניים, מדיניים וכלכליים, אבל לא פחות מכך עליה להיות בעלת אמירה בנושאים הנוגעים לדמותה היהודית של המדינה. החתירה לראשות הממשלה היא יעד לטווח הרבה יותר רחוק, שיושג רק לאחר שהחברה הישראלית תעבור תהליך עמוק של מהפיכה רוחנית שתביא להזדהות רחבה הרבה יותר עם דרכה של הציונות הדתית.

לתגובות: eshilo777@gmail.com