כילד אהבתי במיוחד ללכת ולהסתופף בצילו של האדמו"ר מקאליב זצ"ל. שם, בטיש הזה, היה יושב בראש השולחן אדמו"ר ללא זקן - מחזה לא שיגרתי.
הטישים והמפגשים של האדמו"ר מקאליב לא היו כאדמו"ר רגיל, נוספה בהם תחושת הזיכרון לשואה האוימה שפקדה את עם ישראל.
הוא עבר עינויים קשים בשואה. שיער זקנו לא יכל היה לצמוח בגלל עינויים כימיים. האדמו"ר היה מזכיר את משפחתו שאיבד בשואה אך תקוותו לא משה שהוא ימשיך את השושלת המפוארת שהניח לו אביו, שהיה האדמו"ר לפניו.
הייתי נוכח בטישים אצלו ובאירועים נוספים, וראיתי אדם שלא איבד לרגע את חדוות החיים למרות הקשיים שעבר.
המנהג הקבוע שלו היה לסיים בכל מעמד, ובפרט במקום שמצויין תינוקות של בית רבן, באמירת "שמע ישראל" ברוב עם. הוא היה מסביר זאת שבשואה כששמע את זעקות "שמע ישראל" המחרידות של הנעקדים על קדושת השם, הבטיח: "אם ריבונו של עולם תתן לי חיים - הרי שבעזרתך אני מבטיח לך שאגיד 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' במחיצת אנשים חיים".
כילד, אני זוכר שהיו בקאליב ואחר כך גם במקומות נוספים סידורים שבכריכתם היה עיטור של אש בצורת שמע ישראל. ולא רק הסידורים, גם במבנה של חסידות קאליב היה סמל של ממעמקים קראתיך ה', צר מלמטה ורחב מלמעלה.
עד היום הזה אני מסיים בכל תפילה וכן נוהגים בקהילתנו לומר בסיום התפילה: "ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
הנה כי כן, בשבוע שבו עם ישראל יציין את יום השואה אנו נפרדים מצדיק גדול שמסר נפשו, בחייו, לזיכרון השואה. לא כזיכרון היסטורי אלא כמסר חי לדורות הבאים כי יש בורא לעולם והוא אחד ושמו אחד.
בדמייך חיי, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.