את האדמו"ר מקאליב, רבי מנחם מנדל טאוב שהסתלק לבית עולמו, הכרתי לפני 43 שנה.
ההיכרות בינינו לא היתה על רקע מפעל חייו האגדי להנצחת השואה שידובר בו עוד שנים ארוכות או מפעלות החסד שהקים לאורך השנים לטובת עם ישראל. ההיכרות בינינו היתה כאדם לאדם.
היה זה ב-1976. הרבי מקאליב התגורר באותם ימים בקרית איטרי בירושלים. לימים הוא הציע את הדירה למכירה. כאב לחמישה ילדים שחיפש דירה לרכישה באיזור המוצע, הרמתי טלפון והתעניינתי בדירה המוצעת.
עד מהרה התברר שמעבר לקו עומד הרבי מקאליב. סיגו ושיחו הפעימו אותי. הדיבור השקט, הדיאלוג על המחיר שלא הריח בצע כסף, המיקוח שלא היה.
מהר מאד הגענו לשלב החתימה על זיכרון הדברים שנכתב בכתב יד. הרבי מקאליב, באמצעות עורך דינו שמחה חייאט, התעקש ליטול חלק במעמד המכירה כדי לתת את ההדגשים שהיו חשובים לו. בהמשך טרח להוסיף סעיף שהיה חשוב לו.
"אני מסכים ששני התשלומים האחרונים – אם יתאחר שבוע כל אחד – יהיה בסדר", ביקש הרבי מעורך דינו שיהיה כתוב בחוזה.
כך גם היה חשוב לרבי מקאליב השמירה על צביונה היהודי של הדירה. בזיכרון הדברים הוא הקדיש סעיף מיוחד לכך.
"הקונה יודע ומצהיר בזה שתנאי ראשון לקיום המכירה שהוא יהודי דתי במלא מובנה של המילה, והתנהגותו ואורחות חייו של משפחתו מתאימים לרוח התורה ולרוח עקרונות קרית איטרי", לשון הסעיף האחרון.
לאורך השנים עקבתי אחר פועליו הכבירים של הרבי מקאליב. עבורי הוא היה אדם צדיק שעבר את מאורעות השואה האיומה אך בחר לקדש את החיים היהודיים באשר הם, כל יהודי ויהודי בדרגתו שלו. הוא ידע להתעקש בעוז ובגבורה על הרוח היהודית אך בד בבד השכיל בחוכמתו הרבה לשמר את הלב היהודי הרחום ולהבין למצוקותיו של כל אדם ואדם. זה היה הרבי מקאליב שלי.
