ואז, ביציאה מתאי הגזים, הרב גרניצה מתחיל 'בשעה'. בשניה הראשונה עולה לי מחשבה: 'מה הקשר עכשיו?'. אבל לפתע אני מוצא את עצמי זועק בדמעות: ענווים! ענווים! הגיע זמן גאולתכם! עטוף בדגל ישראל אני פונה אל הנספים וצועק להם: אנא ממכם, אחיי! אתם נמצאים עכשיו בתופת, בסבל. זהו ההווה שלכם. אבל הוא זמני, חולף ועובר. אני בא מהווה אחר, שונה בתכלית. בואו נתחבר ביחד לנצח. לתהליך הענק והאלוקי הזה שנקרא גאולה.
ואם אין אתם מאמינים, ואם אתם עומדים משתהים, וכאדם הזוכה בלוטו קוראים: "אני לא מאמין, אין מצב, נו". אחרי כל כך הרבה שנות גלות וסבל לא מסוגלים להאמין שזה באמת קורה. אז, ראו באורי שזורח. הסתכלו על החבר'ה האלה. חבר'ה איכותיים, עמוקים, שבאו מארץ ישראל, ממדינת ישראל המשגשגת והפורחת - כדי להתחבר אליכם, להתחבר לבוראם. תראו את הפנים שלהם, תראו איך הם זורחים. תראו את הדגלים המתנפנפים ברוח החזקה ולא מפסיקים. תראו את האור.
בטקס, מתחת להר האפר, התזמורת התחילה 'בשעה שמלך המשיח בא'. סגירת מעגל.
מיד הנפתי את הדגל אל על, אין יותר מתאים מזה. זעקתי: ראו באורי שזורח! ראו בדגלי המתנפנף ברוח! היד לא כאבה, או שכן ופשוט לא הרגשתי כבר. כוחות חדשים מילאו אותי ופתאום הרגשתי איך שלוש הנקודות המשמעותיות ביותר שאספתי עד עכשיו במסע מתאחדות.
שמחה מתוך כאב, מה שחשתי אתמול ביער לופחובה.
חיבור לנצח בהווה הקשה, עזריאל דוד פסטג בסיפור 'אני מאמין' שלו.
והגאולה שעליה אני זועק, שממנה אני בא. הגאולה שאנחנו מביאים לפה, למיידנק.
עלינו להר האפר, עמדנו מול שבע טון אפר יהודים. לא נתפס. לא ניתן להכלה. ומול כל האפר זעקנו לענווים האלו שיראו באורנו הזורח. שיראו מאיפה באנו. זעקנו שבתוך ההווה הנוראי שחיו ומתו בו, יתחברו לנצח. למהלך האלוקי שאנחנו והם חלק ממנו, וכל אחד חוליה אחרת. מתוך החיבור הזה, זעקנו להגיע לשמחה אמיתית ופנימית מתוך כאב.
באמצעות ההתחברות לנצח, הרגשתי איך אני עומד מול הר של אפר אחיי (לא נכנס במוח) ומתמלא שמחה. על זה?? חס ושלום. אלפי קובים של דמעות לא יספיקו לי לבכות על כולם. אני מאושר על הגאולה הקרובה.
אני מאושר כי אף על פי שיתמהמה, מלך המשיח בדרך.
ועוד מעט הוא יתפשט בכל העולם. כן, גם במיידנק.
ואז מיידנק, וכל מה שהוא מייצג, ימות.
ועל זה אני שמח.