השבעתי לכנסת ישראל התקיימה אתמול, יומיים לפני ציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה. עבורי, זהו אירוע רב משמעות, שמספר במידה רבה את סיפורה של הארץ הזאת.
לפני 74 שנים צעדה אמי, מלכה זכרה לברכה, החוצה ממחנה ברגן בלזן. היא שכלה את בני משפחתה, הייתה שדופה ורעבה, והוסיפה ללכת. עוד בטרם ידעה לאן דרכה מובילה אותה, עמדה על רגליה ולא ויתרה על הצעד הבא אל החיים, אל ישראל.
מאוחר יותר היא התחתנה עם אבי נחום גנץ, זכרו לברכה, אשר נמלט גם הוא מאירופה ומאימת השואה, והם עלו לארץ. הם היו ממקימי כפר אחים, מושב עולים של ניצולי שואה, שלמרות האסון הנורא שחוו, עלו ויישבו את הארץ. שם נולדתי, שם גדלתי ושם רכשתי את ערכי. תעצומות הנפש, הנחישות, ההתמדה ותחושת השליחות שליוו את מסעם של הורי לכל אורך חייהם הן אבני היסוד של תקומת ישראל והן אלו שמנחות גם אותי עד היום.
בעת צפירת יום השואה, יתווספו אצלי לתחושות המורכבות, שממילא חש כל ישראלי ביום זה, גם תחושות גאווה על הזכות שניתנה לי להיות חבר בכנסת ישראל במדינת ישראל העצמאית והריבונית, שהיא בגדר נס. נס שנשען גם על עשייה מסורה ומופלאה של המוני אנשים. אבצע את תפקידי כשליח ציבור בתודעה עמוקה זו, מתוך הבנה כי אין זה מובן מאליו, ומתוך תחושת שליחות ואחריות שליוו אותי במשך עשרות שנים כלוחם וכמפקד בצה"ל.
וכמו אמי כשעזבה את זוועות השואה אני צועד קדימה וממשיך את הדרך הנצחית של עמנו לבניינה של הארץ המובטחת.