לטייל בזיכרון – סיפור לילדים

בימי שישי הארוכים של הקיץ, סבא אוסף אותי מבית הספר לטיול, רק אני והוא.

עדי דוד , כ"ז בניסן תשע"ט

לטייל בזיכרון – סיפור לילדים-ערוץ 7
לטייל בזיכרון
איור: עדי דוד

ההמתנה לטיול שלנו נותנת טעם לכל השבוע, אבל השבוע הייתי מוטרד.

סבא שלי הוא ניצול שואה. בשבילו יום השואה הוא יום מאוד משמעותי. הוא גם היה לוחם שהשתתף במלחמות, וחברים שלחמו לצידו נהרגו. יום שישי השבוע נופל בין יום השואה ליום הזיכרון. שני הימים האלה לא קלים לסבא. אני מתבייש להודות שלמרות שאני יודע שלסבא עצוב, מה שמדאיג אותי הוא הטיול שלנו ביום שישי. כל השבוע לא העזתי לשאול את סבא אם בכל זאת נטייל השבוע, וביום שישי שמחתי כשהבחנתי בו מחכה לי במקום הקבוע שלנו. ברגע שנכנסתי לרכב התחלנו לנסוע. לא שאלתי לאן, כי אני אוהב להיות מופתע.

נופי המגדלים התחלפו ברשת הכבישים, ובהמשך התגלו סביבנו ההרים המיוערים והרכב עלה במהירות בעליות המוכרות לירושלים. ניחשתי שניסע לכותל ושסבא יספר לי על הקרבות שם, אבל לסבא היו תוכניות אחרות. עברנו את גשר המיתרים ופנינו ימינה, כל הדרך לראש ההר. כשהוא החנה את האוטו בחניון של הר הרצל, חשבתי שנעשה סיור קברים ושסבא יראה לי בזה אחר זה את קברי חבריו ויספר לי על הקרבות שבהם לחמו, אבל שוב סבא הפתיע.

במקום להיכנס בשער הגדול אל הר הרצל, הוא לקח אותי בדרך המקיפה, מכיוון היער. אני מכיר את המקום. לקחו אותנו לכאן ביום השואה בשנה שעברה. בסוף הכביש נמצא מוזיאון יד ושם. אבל סבא לא המשיך אל שער הכניסה ליד ושם. הוא הוביל אותי אל שביל שמתפתל במעלה ההר. לצידי השביל שלטים ונקודות תצפית אל יד ושם שמשתרע מתחת. נעצרנו ליד כל שלט. התמונות והכיתובים תיארו את העלייה מאירופה ותקומת המדינה, ואיך תוכנית החלוקה נתנה רק הזדמנות לעצמאות, אך בעצם הביאה למציאות של מלחמת הישרדות בארץ. בסופו של השביל, בין הר הרצל ליד ושם, עמד מבנה מוזר.

הסתובבתי סביבו. סבא שתק. "סבא", שאלתי כשאני מנסה להבין את המבנה שנראה כמו בית אבל אין לו גג ולא דלת כניסה, "מה זה?". סבא הסתכל עליי במבט עצוב, ובמקום לספר כרגיל, הוא אמר: "תגיד לי אתה". אז התחלתי לחקור. באמת מבנה מוזר, כמו באר שבולטת מהקרקע, ולצידה המכסה שלה. על אבן עגולה לצידו נכתב: "יד זיכרון לחללי נצר אחרון שנפלו במערכות ישראל, הבית שהיה שם - ואיננו. הבית שיכלו לבנות פה - ולא יקום. הם היו נצר אחרון לביתם - ואינם".

שני חלקים של בית, אחד פעור כמו באר או כמו קבר, לידו המכסה, עמוס בשמות. המון המון שמות. עמדתי בין שני החלקים והרגשתי כאילו אני על אונייה. שט לי בין הר הרצל ליד ושם, בין שואה ליום זיכרון.

"סבא, מה זה נצר אחרון?" שאלתי, וסבא, בעיניים עצובות אמר לי: "פינצ'י. פינצ'י הוא נצר אחרון. אני אפילו לא יודע איך קראו לו באמת. הוא ברח מאירופה. כל המשפחה שלו נרצחה שם, והוא נשאר לבדו. הוא עלה לכאן, ומיד הצטרף לפלוגה שלי. אני זוכר שהוא אמר לי כמה הוא גאה ללבוש מדים של חייל יהודי. בקושי ידע עברית. הוא נהרג בקרב. האנדרטה הזאת היא לזכר אנשים כמו פינצ'י. אין להם משפחה שתזכור אותם, רק אנחנו והבית השבור הזה".

הבטתי בסבא. יד ביד צעדנו במעלה ההר, אל רחבות הטקסים המקושטות בדגלים, אל מסדרי חיילים שמתאמנים לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות. וזכרנו.