איבת הממסד האיראני לציונות ולישראל ידועה. הבסיס לתיעוב זה מופיע כבר בכתביו של האייתוללה ח’ומייני, מייסדה של המהפכה האיראנית בשנת 1979.
עוד בעמוד הראשון של ספרו 'ולאית-י-פקיה' ("שלטון איש הדת"), הוא טען שהביטוי הבולט ביותר למזימה היהודית נגד האסלאם היא הקמתה של מדינת ישראל, והציונים הם שאחראים באופן ישיר לאסונות ולמצוקות שנחתו על העולם המוסלמי בעת החדשה. ביחסיהם לישראל ברבות השנים, ידעו אומנם מנהיגיה של איראן תמורות בין דמויות מתונות יחסית, כמו הנשיא מוחמד ח'אתמי (2005-1997) שאף הביע סוג של תמיכה בהסכמי אוסלו, ובין קולות רדיקליים, כמו הנשיא מחמוד אחמדינז'אד שקרא במוצהר להשמדתה של ישראל. כך או כך, חריפות המשטמה האיראנית כלפי ישראל נותרה בולטת מעל פני השטח, יותר משאר עמי האזור.
אולם לצד האיבה נגד הישות הציונות, קיימים באיראן גם מאפיינים של אנטישמיות קלאסית, שאחד מהם הוא הכחשת השואה. בשונה ממכחישי השואה במערב, שמשתייכים בדרך כלל לחוגים קיצוניים ונחשבים לדחויים על ידי המערכת הפוליטית, הכחשת השואה באיראן היא חלק מהמדיניות הרשמית של ראשי המדינה ובראשם המנהיג העליון ח'אמנאי, יורשו של ח'ומייני עד היום, והתקשורת הרשמית השמרנית.
דוגמאות של הכחשות שואה מצידם של האיראנים רבות ומגוונות: המנהיג העליון ח'אמנאי אמר בשנת 2001 שהציונים הפריזו בתיאור פשעי הנאצים כדי לגייס תמיכה בהקמת המדינה הציונית ב-1948. אכבר האשמי רפסנג'אני, נשיא איראן (1997-1989), שהתגאה במומחיותו בנושא היהודים, קבע שהנאצים השמידו רק 200 אלף יהודים. גם העיתונות באיראן החשיבה את רצח ששת המיליונים כ"תירוץ מגוחך" שבו השתמשו הציונים כדי להקים מדינה יהודית, וסירבה להחשיב את מחנה אושוויץ כאתר השמדה שכוון נגד יהודים בפרט.
בנוסף לכך, איראן ידועה כמי שנוהגת לערוך ראיונות רשמיים ומתוקשרים עם מכחישי שואה, ובכך מרחיקה לכת מכל מדינה ערבית עוינת אחרת. ראש המכון הניאו-נאצי מרק ובר, לדוגמה, ומכחיש השואה הצרפתי רוז’ה גארודי הגיעו לביקור באיראן עוד בשנות ה-90 ונפגשו עם צמרת ההנהגה האיראנית. באותו עשור אף הגדיל המשטר האיראני לעשות, והעניק מקלט מדיני לשני מכחישי שואה אירופאים, וולפגנג פרוהיליך ויורגן גראף, לאחר שהורשעו בבתי המשפט במדינותיהם. איראן אף עשתה היסטוריה, ובשנת 2006 הפכה למדינה הראשונה בעולם שהעניקה חסות רשמית של משרד החוץ שלה לכנס של מכחישי השואה.
חשוב להבין שבשיח האסלאמי המזרח-תיכוני, השואה נתפסת כבסיס העיקרי שעליו עומדת ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל. הכחשתה נועדה לשמוט את הבסיס המוסרי ההיסטורי שעליו עומדת הציונות החילונית כפתרון לעם היהודי הנרדף. שהרי אם השואה לא התרחשה, או שמימדיה היו מזעריים, הרי לא התקיימה רדיפה של היהודים, וכך בעצם יקרוס על הטיעון הציוני מעצמו. עוצמת הכחשת השואה באיראן משקפת שילוב של איבה ליהודים ולציונות.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן ובעל טור באתר ׳זווית אחרת׳