מנכ"ל ארגון 'לב מלכה', הרב אהרון לייב אברמן, מספר על רבו רבי מנחם מנדל טאוב זצ"ל, האדמו"ר מקאליב, שהלך לעולמו בגיל 96.
"לפני שנכנס האדמו"ר מקאליב לתאי הגזים, כולם אמרו שמע ישראל, והוא היה בטוח שהוא עומד להגיד שמע ישראל אחרון, אז הוא פנה לריבונו של עולם ואמר לו: 'תן לי לחיות. אם תשאיר אותי בחיים, לא כמו אחים ואחיות שלי שכולם נשרפו, זה לא יהיה שמע ישראל אחרון. אני מבטיח לך שאגיד שמע ישראל במחיצת אנשים חיים'.
''וכך הוא עשה, עד פטירתו, אמר שלוש פעמים ביום שמע ישראל אחרי התפילה על נשמות ששת מיליוני היהודים. זה אולי היה תמצית סיפור חייו של הרבי", מתאר אברמן.
זקן האדמו"רים, האדמו"ר מקאליב זצ"ל, היה גדול מנציחי השואה בציבור הדתי והחרדי בעשרות השנים האחרונות.
"לפני כארבעים שנה הרבי ביקש ממני להביא בית ספר שלם לצפון", מספר הרב אברמן. "שאלתי אותו: בשביל מה? הוא אמר לי: אחר כך תבין. נסענו לצפון, נתנו להם ארוחת צהריים, והרבי הסביר להם באריכות מה זה שואה ומה הוא עבר בשואה באופן אישי. לאחר מכן הוא אמר איתם שמע ישראל. הוא פנה אליי ואמר: 'הבאתי אותם עד לפה רק בגלל דבר אחד, כדי שיזכרו מה זה השואה ואת השמע ישראל!' כל הזמן הוא היה מחדיר, גם בציבור החרדי וגם בציבור החילוני, שלא ישכחו את השואה. בבית הכנסת שלו יש שש מנורות גדולות, ומתחת כתוב שנרצחו שישה מיליון יהודים".
"הסתכלו עליו כמו על משוגע"
האדמו"ר מקאליב נולד במרגיטה שברומניה, דור שישי לאדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקאליב. בנערותו למד בישיבת טושנד אצל הגאון הקדוש המהר"ם בריסק, שאליו היה מקורב. לפני מלחמת העולם השנייה התארס עם חנה שרה שפרה ז"ל, ועם סוף המלחמה נישא לה בשוודיה. לאחר מכן עבר לארצות הברית ומשם עלה לישראל, בתחילה התיישב בראשון לציון ולאחר מכן בבני ברק ובירושלים.
לאורך כל שנותיו הנהיג האדמו"ר את קהל עדתו בעריכת הטישים ובמסירת שיעורים, אך אפשר לומר שהחסידות שלו הייתה מעט שונה בנוף. "הוא היה איש יצירתי, חדשני ופורץ דרך", מספר ישראל כהן, פרשן ברדיו קול ברמה. "נכון שהוא היה שמרן מאוד, אבל החצר שלו לא הייתה גדולה משמעותית. בית הכנסת היה מלא בשבתות ובחגים, ובירושלים עוד יותר מלא, כי הוא הגיע לשכונה מרכזית יחסית. אבל חסידות עם ישיבות, כוללים ומערכת ממוסדת ומסודרת – זה היה לו פחות".
"הרעיונות שלו בזמנו היו נחשבים חדשניים, כמו זיכרון השואה. אז הסתכלו עליו כמו על משוגע, אף חרדי לא הכיר בזה ותפס את זה במודעות, אבל הוא באותו זמן כבר הוציא אנציקלופדיה חרדית על השואה, כדי להדגיש את הגבורה הרוחנית. כשהייתי בתלמוד תורה הוא היה מגיע אלינו ואומר עם הילדים 'שמע ישראל' אחרי התפילה לזכר ששת המיליונים שנספו בשואה.
''בזמנו זה היה נראה מוזר, אבל היום, בפרספקטיבה לאחור, אתה מבין שהוא החדיר את המודעות לנוער, שכיום הם אנשים מבוגרים יותר. אפשר לומר שהאדמו"ר מקאליב הוא שהחדיר את המודעות לשואה בציבור החרדי".
הרבי לא נמנע מלהתווכח, גם עם אנשים מהציבור הכללי, על דרכו הייחודית. "היה לו מאבק רעיוני עם יד ושם. הוא חשב שהם מדגישים את גבורת הגוף כמו מרד גטו ורשה, ואילו הוא שם את הדגש יותר על הגבורה הרוחנית. רוב האנשים באנציקלופדיה שלו הם אנשים שהצליחו לקיים מצוות בשואה".
גישתו הביאה אותו למעמד מיוחד של אדמו"ר כלל ישראלי. "אנחנו לא מסתכלים על מספר חסידים, אם היו לו חמישים או מאה. הייתה לו מודעות כלל ישראלית. הוא אומנם היה מצביע ליהדות התורה ואף קרא להצביע להם, אבל מאוד כיבד את ש"ס ואת הרב עובדיה יוסף, ומאוד כיבד אפילו את רבני הציונות הדתית החזקים. הוא לא היה רואה את הדברים בעיניים מגזריות, הייתה לו תפיסה של כלל ישראל. לא בכדי אמרו עליו בהלוויה שהיו לו שישה מיליון חסידים.
''זו הייחודיות שלו, ואולי גם החיסרון, שלא הייתה לו חסידות ממוסדת. מספר האוהדים שלו היה עצום, גדול במאות אחוזים ממספר החסידים שלו. לאדמו"ר ממוצע יש את החסידים שלו וזה הכוח שלו, סך כל המשפחות. הכוח של האדמו"ר מקאליב היה מהאיש בפריפריה, מהאיש עם הכיפה הסרוגה, מהיהודי בארצות הברית, מהחרדי שמתגורר בבני ברק ומהליטאי בירושלים".
"אנחנו הילדים שלו"
הרב אהרון לייב אברמן מבקש להדגיש שפרט לעיסוקו בזיכרון השואה, הרבי השקיע את כל כוחו בלימוד והפצת תורה. "הוא חידש בארץ ישראל ובעולם כולו את המושג בר בי רב דחד יומא, יום עיון שכולו לימוד תורה. הוא גרם לכך שביום הזיכרון יהיה יום לימוד תורה בארץ ישראל במאות מקומות, דתיים וחילוניים. החידוש של הרבי הוא הביצוע של דברי הגמרא בפועל. אף אחד עד עכשיו לא הגשים את הנושא הזה, והוא הרים את הכפפה והתחיל להסביר לציבור: היה כזה דבר, בואו נעשה את זה! והוא הצליח בכך".
"הנקודה המרכזית היא מסירות הנפש של הרבי לאהבת התורה", מספר לבשבע הרב חיים בנימין קירשנבוים, שהיה הגבאי של האדמו"ר מקאליב במשך כ-55 שנה. "הייתה לו חברותא עם הרב הלברשטאם בחושן משפט, הוא למד איתו כל יום במשך שנים. הרב הלברשטאם רשם את ההערות שהרבי אמר לו, ומזה הוציאו כבר כמה ספרים על חושן משפט".
התמדתו של הרבי לא פסקה גם בתקופות האחרונות לחייו. "בחצי השנה האחרונה, כל ערב היו באים אליו תלמידי חכמים גדולים. למרות שהרגיש חלש ולא היה לו כוח, עם כל זאת הוא לא ויתר, הלימוד היה נותן לו כוח וחיות לענות על שאלות. אנחנו רואים גם שבגלל אהבת התורה שהייתה לרבי, הוא זכה שההלוויה הייתה בבין הזמנים ולא היו צריכים לבטל תורה בכוללים והגיעו ללוות אותו ציבור גדול מאוד מכל החוגים".
פניו היו מאירות תמיד, וכמנהג האדמו"רים הוא היה גם בעל מנגן. "הייתי פעם עם הרב במלון מהדרין באיטליה", מספר שמוליק חנונו, שליח חב"ד במכון הטכנולוגי בחולון. "היינו יוצאים איתו לנשום אוויר בחוץ, אך לרב לא היה רגע אחד של מנוחה. הוא היה יושב בכיסא בפארק, מספר המון סיפורים ומשמיע לנו את ניגוני החסידות שלו".
חנונו מוסיף כי האדמו"ר מקאליב חשב לא רק על כלל העם היהודי, אלא גם על כל יחיד ויחיד מתוכו. "גם על הפרט הוא הרבה לחשוב, הוא היה מספר לנו כמה כואב לו בגלל דאגה לאחרים. זה היה לימוד בשבילנו, לראות יהודי מבוגר שאכפת לו מילד במקום מרוחק בעולם".
"האדמו"ר היה חזק מאוד בעניין חסד", מוסיף הרב אברמן לספר. "כשהקמתי את 'לב מלכה' שמתעסקת עם חולי סרטן, איך שהגעתי עם הרעיון לאדמו"ר – הוא תמך ואמר שיבוא לפתיחה. הוא אמר לי: כל עזרה ועזרה שאתה צריך, אני מוכן לעזור. הוא פתח גם את 'יד קאליב' לחלוקת מזון לפני החג".
הרבי לא זכה להשאיר אחריו צאצאים. הניסויים והעינויים הקשים שביצע בו יוזף מנגלה במחנה אושוויץ, מנעו ממנו ככל הנראה להביא ילדים לעולם, ואף מנעו מזקנו לצמוח. "הוא עבר טיפולים כימיים באושוויץ, ובגלל זה לא היה לו זקן ולא היו לו ילדים", אומר בכאב הרב אברמן. "הוא כתב את הספרים שלו כדי שילמדו אותם, ואמר שכל מי שילמד יהיה תלמיד שלו. כל הזמן הוא אמר לנו שאנחנו, התלמידים, אנחנו הילדים שלו".
לתגובות: [email protected]