1
גורמים מסוימים במפלגת הבית היהודי השתעשעו במהלך ימי חול המועד פסח וגם בימים האחרונים ברעיון הבא. הרעיון מבוסס על ההנחה שבין ראש הממשלה ובין יו"ר האיחוד הלאומי ח"כ בצלאל סמוטריץ' אין אומנם את אותם משקעי עבר בעייתיים שהיו בין נתניהו לבנט, אולם נתניהו בכל זאת לא שמח במיוחד להפקיד את תיק המשפטים הרגיש בידיו של סמוטריץ' המוכשר, הכריזמטי והאקטיבי מאוד. זאת מחשש שסמוטריץ' ייצר לו בתפקיד הזה חיכוך מיותר מול מוקדי הכוח המשפטיים, חיכוך שנתניהו ממש לא זקוק לו בסיטואציה המשפטית שבה הוא נתון כעת.
לאור זאת העריכו אותם גורמים שניתן יהיה לייצר מסלול עוקף משא ומתן רשמי ובמסגרתו להציע לנתניהו את המתווה הבא: נתניהו יציע לאיחוד מפלגות הימין את תיק החינוך ותיק משמעותי אחר שאיננו תיק המשפטים. למשל, תיק השיכון לאחר שיוחזרו אליו כל הסמכויות שנלקחו ממנו בקדנציה האחרונה, כדוגמת מינהל מקרקעי ישראל, ובתוספת אחריות לכמה תחומי פעילות היקרים לליבו של סמוטריץ' כדוגמת החטיבה להתיישבות, השירות הלאומי ועוד. אולם נתניהו יבהיר גם שלמרות העובדה שחלוקה פנימית של תיקים היא עניינה של כל מפלגה, ולמרות העובדה שההסכם בין האיחוד הלאומי לבית היהודי מאפשר לסמוטריץ' לבחור ראשון את התיק שבו הוא מעוניין, הצעת תיק החינוך היא הצעה מותנית, וזאת בתנאי שבאיחוד מפלגות הימין יפקידו את התיק בידי הרב פרץ ולא בידיו של סמוטריץ'. נתניהו יוכל להסביר מהלך כזה בשלל דרכים, בין היתר בצורך להתגבר על התנגדויות בתוך מפלגתו ובמפלגות אחרות להפקדת התיק שנחשב רגיש מאוד בידיו של סמוטריץ'. כך יתומרן סמוטריץ' לעמדה בעייתית, ולמעשה יועמד בצילו של הרב פרץ מבחינה ציבורית.
מטרתו של מהלך כזה מבחינת אותם הגורמים בבית היהודי היא לנסות לגבור על עוצמתו האישית של סמוטריץ' באמצעות תמרונו לסיטואציה פוליטית בעייתית. בבית היהודי יש שחוששים מאוד מפערי הכריזמה והיכולת הפוליטית בין הרב פרץ לסמוטריץ'. החשש שם הוא מכך שבתוך איחוד מפלגות הימין תחדל מפלגת הבית היהודי להחזיק בעמדת האחות הבכורה, שבה החזיקה באופן מסורתי בכל המקרים שבהם התאחדו המפלגות הללו לסיעה משותפת. זה היה נכון בעשור הקודם וזה היה נכון שבעתיים כמובן בתקופת בנט ואריאל, שם פערי התחכום הפוליטי ובעיקר הכריזמה הציבורית נטו באופן מובהק לכיוונו של בנט, שלמעשה גימד בהתמדה את מקומו של אריאל. כעת, לפחות מבחינה תקשורתית וציבורית, נוצר היפוך מעמד בין יושבי הראש, למרות שהרב פרץ הועמד במקום הראשון ברשימת איחוד מפלגות הימין. אם השינוי הזה ישליך גם על מעמדן של המפלגות בתוך הסיעה המאוחדת זה יחליש את הבית היהודי באופן משמעותי, למרות שטכנית זו המפלגה החזקה יותר בפער משמעותי, ארבעה (כולל הרב בן דהן שהודיע שמיד אחרי כינוס הכנסת יחבור לבית היהודי) מתוך שישה חברי סיעה לפני הפעלת חוקים נורבגיים ושאר ירקות.
בבית היהודי מאוד לא רוצים שהשינוי הזה יתרחש, ולכן כאמור יש מי שמשתעשעים ברעיון דלעיל מתוך מחשבה שהוא ישנה את יחסי הכוחות בין סמוטריץ' ופרץ. מה שמכנים בצה"ל: הכריזמה של הדרגות (והרב פרץ הרי יודע היטב מה טיבה, בטח יותר מסמוטריץ').
באופן רשמי בבית היהודי מכחישים כמובן מכול וכול שאפשרות כזאת מקודמת על ידם. הרב פרץ אף טרח להבהיר זאת השבוע פומבית יותר מאשר פעם אחת. למרות זאת, התבטאויות של בכירים במפלגה, כולל דברים שאמר המנכ"ל ניר אורבך בריאיון לגיליון שביעי של פסח של העיתון מקור ראשון, מעלים את החשש שבחדרי חדרים האפשרות הזאת לא ירדה מעל הפרק. אם כך הם פני הדברים, בבית היהודי חייבים לדעת שהציבור מצפה להוגנות ביחסים בין המפלגות, גם מצד האיחוד הלאומי וגם מצד הבית היהודי. מהלכים לא הגונים לא יסייעו למפלגה שתוביל אותם, בדיוק להפך. מעמדו של הרב פרץ לא ייבנה בתרגילים אלא על ידי הפגנת אומץ לב ציבורי ופוליטי, והוא בהחלט מוזמן להתמודד עם סמוטריץ' במגרש הזה לטובת עם ישראל כולו וגם למען חיזוקה של המפלגה.
2
שומרי ההסתדרות
לא בפעם הראשונה התגלו השבוע בתי המשפט כמלאך השומר של ההסתדרות, הפעם מול בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שלו הייתה מתקבלת במלואה הייתה עשויה למוטט את הארגון הוותיק, או לכל הפחות להנחית עליו מכה קשה מאוד. התביעה הוגשה ביוזמת פורום קהלת, בשמם של שני עובדים שנאלצו בעבר לשלם להסתדרות למרות שלא היו חברים בה. זאת מכוח החוק המאפשר לארגון עובדים יציג לגבות דמי טיפול מעובדים במקום עבודה שבו הוא הארגון היציג, גם אם הם אינם חברים בו באופן אישי.
בפורום קהלת שמו לב בהקשר הזה לעובדה מעניינת. כמעט כל ארגוני העובדים במדינת ישראל הם אגודות עות'מניות שהחוק החל עליהן הוא החוק העות'מני על האגודות משנת 1909. הסיבה לכך שארגוני העובדים התארגנו כאגודות עות'מאניות נעוצה במבנה החוקי שהיה נהוג בתקופת ייסודם. הסיבה שהם ממשיכים להיות אגודות עות'מאניות ובוחרים שלא להתאגד באופן המקובל כיום בישראל, כעמותה, קשורה בעיקר לרצון שלא להיות נתונים למשטר הפיקוח ההדוק מאוד שמכתיב כיום חוק העמותות והגורמים הפועלים מכוחו כדוגמת רשם העמותות. אולם ההתאגדות כאגודה עות'מאנית שוברה בצידה. על פי החוק אגודה עות'מאנית רשאית לגבות כספים רק מחבריה, בשעה שארגוני העובדים ובראשם ההסתדרות גובים כספים גם ממי שאינם חברי הסתדרות. בנוסף לכך, החוק העות'מאני קובע מגבלה על דמי החבר המקסימליים שאגודה רשאית לגבות, בסך 24 לירות לשנה. סכום שכאשר משערכים אותו גבוה משמעותית מדמי החבר שההסתדרות גובה מרבים מחבריה מדי שננה. לאור זאת הגישו בפורום קהלת תביעה ייצוגית נגד ההסתדרות, ודרשו שתשיב את הכספים שגבתה בניגוד לחוק על האגודות, בסכום המרשים מאוד של 4.7 מיליארד שקלים.
אולם הניסיון המרשים מאוד הזה להכריח את ההסתדרות לנהוג על פי החוק התנפץ כאמור השבוע על מפתן אולמה של סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. השופטת החליטה באופן חריג לקבל את הבקשה שהגישה ההסתדרות ולדחות את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית על הסף, למרות שעצם הליך בקשת האישור הוא הליך מקדמי. העילה לדחיית הבקשה הייתה לכאורה טכנית. על פי חוק ניתן להגיש תובענה ייצוגית רק בנושאים מסוימים שהמחוקק הגדיר. על פי התובענה, היא הוגשה נגד ההסתדרות כגוף מעניק שירות. אולם השופטת קבעה שארגון עובדים איננו גוף מסחרי שמעניק שירות של הגנה על זכויות לחבריו, במתווה של יחסי עסק ולקוח, כי אם יחסים מסוג אחר. העובד איננו לקוח של ארגון העובדים, הוא חלק מאותו ארגון. ולכן ארגון עובדים כלל איננו יכול להיתבע על ידי עובד בתביעה ייצוגית. אגב, את הטענה שהציגה ההסתדרות לפיה בית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בבקשה לתובענה ייצוגית כזאת אלא רק בתי הדין לעבודה השופטת דחתה, אך זה כמובן לא שינה את התוצאה הסופית.
בסופו של דבר, בדקדוקי עניות משפטיים הוחמצה כאן הזדמנות להכריח את ארגוני העובדים להחיל על עצמם נורמות מתקדמות של שקיפות ובקרה. סביר באמת להניח שלא נולד השופט שהיה מחייב את ההסתדרות לשלם 4.7 מיליארד שקלים. אבל גם אם התביעה הייתה משיגה רק את שינוי צורת ההתאגדות של ההסתדרות ויתר ארגוני העובדים, היה בכך הישג עצום. כעת תמשיך מדינת ישראל להיות נתונה לחסדיו של ארגון ענק, שמצד אחד יושב על הצמתים הכי קריטיים של ניהול המדינה ומן הצד השני אינו מחויב לשום נורמה סבירה של מינהל תקין, שקיפות ציבורית ומתן דין וחשבון לאזרחי המדינה ואפילו לחבריו.
***הפינה הכלכלית***
עלייה בלתי נמנעת
בכנס ירושלים האחרון של העיתון בשבע נפלה בחלקי הזכות להנחות פאנל בנושא המרתק של מצב בתי החולים הציבוריים-פרטיים. כלומר, בתי החולים שנותנים שירות רפואי לציבור הרחב אך אינם בבעלות המדינה ולכן במידה רבה נופלים תקציבית בין הכיסאות.
מטבע הדברים והנושא התגלגלו העניינים מהר מאוד לדיון במצבה הכללי של מערכת הבריאות במדינת ישראל. בפאנל ישבו מומחים נכבדים מאוד בתחום, כדוגמת מנכ"ל משרד הבריאות, מנכ"ל שירותי בריאות כללית, סגן שר האוצר לשעבר ח"כ מיקי לוי שעסק רבות בנושא, חברת הכנסת היוצאת שולי מועלם-רפאלי, שמכירה את התחום הן כאחות בית חולים והן כחברת כנסת, ועוד ועוד. למרות הגישות השונות שנחשפו בדיון ולמרות נקודות המבט השונות מאוד על הסוגיה, הסתמנו באופן מפתיע גם כמה הסכמות. אחת מהן הייתה שמודל תקצוב הבריאות בישראל אינו בר קיימא והדרך הנכונה להביא את הכסף הנוסף הדרוש למערכת היא העלאה, גם אם מתונה, של מס הבריאות. אי אפשר להמשיך לקיים את המערכת לאורך זמן במודל התקציבי הנוכחי.
זו הסיבה שלפחות מבחינתי דרישתו של סגן שר הבריאות והשר בפועל יעקב ליצמן להעלאת מס הבריאות, במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, הייתה לא מפתיעה. בסופו של דבר כל מי שעוסק במערכת הזאת לאורך זמן מבין שאין מנוס מהצעד הזה, למרות שפוליטיקאים לעולם אינם אוהבים להעלות מיסים. הם תמיד חוששים שהעלאת המס תפעל נגדם ומעדיפים לעשות כל מה שאפשר כדי לדחות אותה למועד בלתי ידוע.
הסיבות לצורך בהעלאת מס הבריאות מגוונות, אך נעוצות בראש ובראשונה בכך שלאורך השנים מס הבריאות לא עודכן בהתאם לעלייה בהוצאות של מערכת הבריאות. המערכת הפכה לגרעונית כאשר תקציב המדינה משלים את הגירעון, כך שהעיקרון של ביטוח בריאות ממלכתי למעשה נפגע. הנקודה הנוספת היא שהגירעון הזה צפוי לעלות ולגדול משמעותית בשנים הבאות מכמה סיבות.
הסיבה הראשונה היא העלייה בתוחלת החיים. הישראלים חיים יותר. זה מצוין, אבל התוצאה היא שחלקם של הקשישים באוכלוסיית ישראל, שהיא היום מדינה צעירה מאוד, עולה כבר היום וצפוי לעלות עוד ובקצב מהיר. אוכלוסייה מבוגרת יותר צורכת שירותי בריאות רבים יותר ויקרים יותר, וכך המעמסה התקציבית עולה ביחס לגודל האוכלוסייה. סיבה נוספת, גם היא חיובית בבסיסה, היא עלות החידושים בעולם הרפואה. הרפואה המודרנית מתפתחת עוד ועוד ויודעת להאריך ולהציל חיים כפי שלא ידעה מעולם, אבל זה מאוד יקר. כך למשל טיפולים מתקדמים לחולי סרטן עשויים לעלות כמיליון שקלים בשנה לחולה. לחיים אין מחיר, אבל צריך למצוא מהיכן לממן את הטיפולים הללו, והתוצאה היא ייקור גדול בעלויות הביטוח הרפואי הממלכתי. ואלו רק שתי טעימות מהסיבות הרבות מאוד לכך שעליית מס הבריאות היא למעשה בלתי נמנעת.
לתגובות: [email protected]