לא אשכח את אותו הבוקר לפני ארבע שנים ויום, בו התקשרה אלי אחותי אסתי ואמרה לי: "עושים פה החייאה, בואי". כשהייתי בדרך, במכונית, התחלתי לומר תהילים ליום שני, והגעתי לפסוק "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵל אֱמֶת" (תהילים ל"א, ו).
מיד עלתה לנגד עיניי דמות דיוקנך משנה וחצי קודם לכן, כשהיית בדרכך לבית החולים באמבולנס עם שבר בחוליה בגב. בדיוק יצאתי עם הילדים מהצגה בירוחם; התקשרתם אליי, וזה מה שאמרת לי בטלפון, ברגעים שנתפסו בעיניך כרגעי פרידה: "בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' אל אמת". כך התייחסת לאפשרות המוות: מקבל את הדין מחד גיסא, ומבקש רחמים מאידך גיסא.
הגמרא בברכות (ה ע"א) מביאה את הפסוק הזה כדוגמה לתפילה שגם תלמיד חכם צריך לומר. אבי היה תלמיד חכם שלא הזדקק להוראה הזו. לא פחות משהיה איש של תורה, היה איש של תפילה. אבא לא היה אומר תהילים, הוא היה בוכה וזועק תהילים. בזיכרוני אני רואה אותו במצבים משפחתיים קשים עומד וצועק ודורש מהקב"ה.
גם במצבים קשים של אנשים אחרים, היה עומד לפני השינה ליד הספרייה שבחדר העבודה, ברחוב יורדי הסירה, וזועק תהילים על צרתו של אדם אחר. תפילה אמתית מתוך אמונה, ענווה והזדהות. ולא רק תהילים. מי ששמע את אבא אומר הלל או "נשמת" בליל הסדר, לא ישכח זאת. השמים נקרעו; החדר לא יכול היה להכיל את ה"נשמת" הזה, כל עצמותיו אמרו והתפללו.
כמה פעמים דיברתי עם אבא על דברים שזיידע, הרב סולוביצ'יק, כתב ב"רעיונות על התפילה", על המגבלות שהוא הטיל על תפילתנו: על מה מותר להתפלל, מתי מותר להתפלל, וכן הלאה. אבא אמר לי שקשה לו מאוד להזדהות עם הדברים הללו, שאינו מבין איך אדם מאמין יכול לחיות כך. והיה מוסיף שגם זיידע עצמו לדעתך לא חי כמו שכתב שם. התפילה אצלך הפכה עולמות: את העולם שלך ואת העולם העליון. וכמובן – עיצבה את העולם שלנו.
הייתה לאבא ז"ל הזדהות עמוקה עם הזולת. כאשר החדשות היו קשות, אם חלילה נהרג חייל או שהיה פיגוע, או אם היה סבור שהממשלה שוגה ועושה שטויות, "נכנֶסֶת לבְּרוֹך שכל אחד יודע איך הוא נכנס אליו, ואף אחד לא יודע איך הוא יוצא ממנו", כך זכור לי שאמר, אפשר היה לשמוע את הדאגה הכאב והפחד שלו, כבר מהמילה הראשונה של שיחת הטלפון. היו ימים שחששתי להתקשר, פן לא אדע להכיל את הכאב שלו על כאבם של אחרים. אצל אבא, הכאב והדאגה הלאומיים היו גם פרטיים. לעתים, אפשר היה לחלץ ממנו משפט כמו "אנחנו באופן אישי בסדר, אבל איך אפשר להגיד ביום כזה שהכול בסדר".
אבא היה מכלול של חיבורים המיוחדים בין חסד לאמת, בין גבורה לאהבה, ומה שאיפשר את החיבורים הללו היתה ענווה אמיתית. לא ענווה כי צריך להיות עניו, אלא ענווה כנה. שום דבר לא נראה בזוי בעיניו. אבאחי בתנועה של תביעה עצמית, ואף פעם לא תביעה מאחרים. נעדרת כל שמץ של יוהרה, החל מעמידה בתור בספרייה או בחדר האוכל בישיבה, וכלה בענווה כלפי שמיא.
אבא היה עניו כלפי אלוקים ואדם. כשהוריי עברו לאלון שבות השאירו אמה על אמה לא מסוידות בפתח הבית. שאלתי אותו אז למה במשך שלושים שנה בירושלים לא עשה זאת והוא השיב לי: "שם זה לא היה מקובל וחששתי מיוהרה, פה אני רואה שזה מקובל, אז הרשיתי לעצמי גם". העדפת לוותר על דבר כזה, רק בשביל לא להתבלט כלפי חוץ.
ועוד תכונה, שאי אפשר לא להזכיר: המסירוּת. כל מה שעשית, עשית במסירות גמורה. מסירות למאמי ולמשפחה, מסירות לסבא ולסבתא, מסירות לישיבה, מסירות לתורה.
באותה שיחה בדרכך לבית החולים שהזכרתי בתחילת דבריי, אמר לי אבא עוד משהו: "את המוז'ינקה (בת זקונים) שלי, ולמוז'ינקות יש תפקיד מיוחד. הם קרובים גם לדור המבוגר וגם לדור הצעיר, ותפקידם הוא להעביר את המסורת לדור הבא". אני מבטיחה לנסות ולהשתדל. הלוואי שספגתי מספיק בשביל להצליח במשימה הקשה הזאת. אולי "מוז'ינקות" גם צריכות להתאמץ יותר, כי הילדים שלהן יותר צעירים.
"אביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא" (בבא מציעא לג ע"א).
אנו זכינו לאב שהביא אותנו לחיי העולם הזה, וגם הורה לנו את הדרך לחיי העולם הבא. הבאת אותנו לחיי העולם הזה; היית מעורב בחיינו והבאת אותנו לחיי העולם הבא. הצלחת לטעת בכולנו את הרצון, את החיפוש, את דרישת האלוקים, את אהבת התורה. זאת עשית בהרבה תפילה ובהרבה עבודה".
חלקי ההספד פורסמו גם בספר "אשרי אדם עז לו בך- לדרכו ולדמותו של הרב אהרן ליכטנשטיין" בעריכת חיים נבון בהוצאת ידיעות אחרונות.