ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה בפתח, זה כבר יום הזיכרון השני בלעדייך, סלומון, בני בכורי היקר.
אני לא זקוקה לתזכורת, אני לא זקוקה לצפירה, אני זקוקה לך. לחיבוק שלך. לחיוך שלך. לעיניים הטובות שלך שכל כך חסרות לי יום, יום, שעה שעה.
הצטרפנו למשפחת השכול לפני שנה וחצי, בספטמבר 2017 כאשר מחבל פלסטינאי, בעל היתר עבודה, רצח אותך ועוד שני מאבטחים, בכניסה לשער הבידוק, ביישוב הר אדר, במבואות ירושלים.
עלינו מאתיופיה בשנת 1999, סלומון היה רק בן שנתיים. בן לתפארת. הצטיין בלימודים, אהוב על משפחתו, חבריו והסובבים אותו. בן אדם ישר צנוע ועוזר לזולת. בכל מה שעשה , סלומון הצטיין. הוא אהב את המשפחה והיה עמוד האש שלנו, הגאווה הגדולה של אחיו ושלנו, ההורים.
למרות שנדקר על ידי מחבל כחצי שנה לאחר שהתחיל את השירות, בדיוק באותו מקום בהר אדר, סלומון התעקש לשוב ולשרת בפלוגה שלו במג"ב. לא יכולתי להתנגד. "אימא הכל יהיה בסדר" , הגיבור הפרטי שלי היה מפציר בי, כל פעם מחדש.
ילד שלי, אני מתגעגעת. וערב יום הזיכרון מציף ביתר שאת, את הרגע המר ההוא בוא דפקו על דלתנו הקצינים לבשר את הבשורה המרה, דווקא בעשרת ימי תשובה, בין כסה לעשור, ערב יום הכיפורים.
החיים ממשיכים, הכאב רק מכביד יותר, הזמן לא מרפא דבר. החלל שהותרת בלכתך, נותר כשהיה: עצוב, שקט, צורב כתהום פעורה, כצלקת שאינה מגלידה.
ערב יום הזיכרון תשע"ט, מדינת ישראל מתייחדת איתך ועם חברייך הנופלים, ואתה סלומון בני בכורי הגיבור, נשאר רק בן 20. כאן בחוץ, החיים ממשיכים, אחיך גדלים ואנחנו מתבגרים ונאבקים להשאיר אותך איתנו חי ובועט. נעשה הכל שהזיכרון לא יאבד, שלא תישכח.
צפירה עולה ויורדת, אבוקה בוערת, ועם שחר של היום הבא דגלי הכחול לבן יתנוססו שוב בראש התורן. ואנחנו נישאר זוכרים, כאובים ומתגעגעים, עם תמונה משפחתית חסרה כל כך.
נוח על משכבך בשלום ילד יקר ואהוב שלי. תשמור עלינו מלמעלה. אוהבת ומתגעגעת - אימא.