"מָוֶות בַּמִּלְחָמָה מַתְחִיל בִּירִידָה בַּמַּדְרֵגוֹת שֶׁל אָדָם אֶחָד, צָעִיר. מָוֶות בַּמִּלְחָמָה מַתְחִיל בִּסְגִירַת דֶּלֶת בִּדְמָמָה, מָוֶות בַּמִּלְחָמָה מַתְחִיל בִּפְתִיחַת הַחַלּוֹן לִרְאוֹת." כך כתב יהודה עמיחי בשירו, "מֵאָדָם אַתָּה - וְאֵל אָדָם תָּשׁוּב."
משפחות יקרות. בכל שנה אני עומד מולכן כאן, בכותל הרחמים והדמעות, נרעד ונרגש מקדושתו של הערב הזה, מכובד האחריות של המקום הזה, ומכובד הלב של עיניכן, הרבות כל כך, הרבות מדי. כמה, כמה כבד הלב. ערב אחד בשנה אני עומד כאן כשליחם של אזרחי ישראל, ומבקש בשמם, בשמנו כולנו, לומר לכם כי ביום הזה, יותר מבכל יום אחר, שלומנו קשור בשלומכם. שלומנו קשור בשלומכם.
ביום הזיכרון הזה, הלבבות מתאחדים. ועינינו פקוחות, וידנו מושטות, ואוזננו כרויות ואנחנו מבקשים ספרו לנו. ספרו לנו על האדם שהוא היה. אני יודע שאתם חושבים ויודעים שאנחנו לא מבינים. שלעולם לא נבין. שלעולם לא נצליח לחוש כיצד פועם בכם הכאב, כיצד הוא צורב מבפנים, כיצד נפרמת הצלקת כל בוקר מחדש.
אני יודע שאתם חושבים שאנחנו לא נבין. שלא נבין כיצד אחרי עשרים, ושלושים, וארבעים שנה, אתם עדיין מתכווצים בכל פעם שמגיע יומולדת. אבל היום, אנו מבקשים למרות הכל, ספרו לנו.
ספר לנו אבא על הנקודה ההיא במשקוף הדלת עליה השעין את המרפק כששוחחתם. ספרי לנו אמא על הספה שקיבלה את צורת הגוף שלו כשישב עליה וקרא, על השן ששבר כשנפל מהאופניים, על המריבה האחרונה שרבתם, על מה שתכנן להיות כשיהיה גדול.
ספר לנו אח על המוזיקה שהכרת לו, על הפעם האחרונה שהוא הגן עליך מול ההורים. ספרי לנו אחות, על שיחת הנפש האחרונה שרצית לעשות איתה ולא הספקת. ספר לנו סבא, על הממתקים שקיבל ממך בלי הגבלה. ספרי לנו סבתא, על החופשה ההיא שישנה אצלכם לבד, וכמה התרגשה לקראתה.
ספרי לנו אהובה, על העצים והציפורים שרק הוא ידע את שמם, ועל הריב ההוא, שחשבתם שהזוגיות לא תצליח להשתקם ממנו וכיצד הפתעתם את עצמכם לטובה. ספרו לנו עליה, ספרו לנו עליו, ספרו לנו על האדם. קחו אותנו אל החלל המלא כל כך, הגדוש כל כך, שהותירו אחריהם בלכתם. הרשו לנו לזכור אתכם.
משפחות אהובות, אזרחי ישראל. לפני חודש הבאנו למנוחת עולמים את רב סמל זכריה באומל, שלושים ושבע שנים אחרי שנפל בקרב סולטן יעקב. בכך, קיימה מדינת ישראל את ההבטחה לכל אב ואם בישראל, ההבטחה להחזיר את הבנים שלא שבו מן הקרב הביתה. זהו חוב שאנחנו ממשיכים לשאת אתנו למשפחותיהם של כל נעדרי צה"ל וחלליו שמקום קבורתם לא נודע. לא נשקוט עד שישובו כולם לכאן.
אבל זו אינה ההבטחה היחידה בשמה אבות ואימהות מלווים את ילדיהם ללשכת הגיוס מחבקים אותם בדמעות ובלב רועד. ההבטחה שבגללה עוברים, החיבוק הזה, המבט הדואג בעיניים, מדור ישראלי אחד לבא אחריו היא ההבטחה שהמדינה שאנחנו בונים כבר כמעט שבעים ואחת שנה תהיה מדינה ראויה לילדינו ולנכדינו. חזקה ובטוחה, ובאותה נשימה צודקת וחומלת. חדורת מטרה ואיתנה, ובאותה נשימה פתוחה וצוחקת.
כן, צוחקת. מדינה שתישא תמיד על כתפיה אמונה, היסטוריה ותרבות עשירות, ארוכות, עמוקות וכואבות, אבל תדע להיות תמיד וקודם כל מדינה חפצת חיים. חיים רגילים של שמש וים, של תפילות ושירים, של רחובות הומים שגרת יומיום, וטוּב פשוט.
משפחות יקרות, שתי ההבטחות הללו, לבנות בזיעת אפינו חיים ראויים, שקטים ובטוחים לילדינו, ולהחזיר אותם הביתה גם אם לא שבו מן הקרב,אלה ההבטחות שעומדות בבסיס חיינו כאן. הן אינן תנאים בחתימה על חוזההן בסיסה של הברית הישראלית. מדינת ישראל קמה מתוך חלומות ואמונה, ומתוך הרצון הגדול בבית משלנו.
כבר אז ידעו אבות הציונות לומר כי כוחה הגדול יהיה תמיד ברוח האנושית שבה. באמונה בקיומו של "אנחנו" אחד גדול ורב. שבעים ואחת שנים חלפו. כאז כן היום כל פלאינו מושתתים על דבר אחד על בני ובנות הארץ הזו, על ה"אנחנו".
משפחות יקרות. אני עומד נדהם מול העוצמות שגדלו בכם מבלי שתחפצו בהן מול היכולת לקום בבוקר ולצאת מהמיטה. לפקוח את העיניים ליום חדש. לתקווה שעוד יהיה טוב יותר. אל הידיעה שאולי בעתיד שוב תצליחו לשמוח. אלו הן העוצמות האישיות שלכן, רק שלכן, אך הן מקור כוח בלתי יתואר עבורנו, כעם וכמדינה.
אני מבקש לשלוח מכאן בשם כולנו גם כוחות ואיחולי החלמה לפצועי צה"ל ולכל מערכות הביטחון, הנושאים בבשרם ובנפשם את מוראות המלחמה, ועכשיו, מסע ארוך של החלמה עוד לפניהם. מסע שאנחנו מבטיחים לצעוד בו לצדם. "לָכֵן אַל תִּבְכּוּ לַהוֹלֵךְ," ביקש מאתנו עמיחי באותו שיר - "בְּכוּ לַיּוֹרֵד בְּמַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ, בְּכוּ לַתַּצְלוּם הַזּוֹכֵר בִּמְקוֹמֵנוּ. (...) וּבָאָבִיב הַזֶּה מִי יָקוּם וְיֹאמַר לֶעָפָר: מֵאָדָם אַתָּה וְאֶל אָדָם תָּשׁוּב".
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל עמו ישראל. יהי זכר הנופלים והנופלות, לוחמינו, גיבורנו, צרור בצרור החיים, ונצור בלוח ליבנו לעד.