פרפר של יום העצמאות-סיפור לילדים

כל השנה אני מחכה לפיקניק המשפחתי הגדול של יום העצמאות.

אסתי רמתי , ג' באייר תשע"ט

פרפר של יום העצמאות
פרפר של יום העצמאות
איור: עדי דוד

כולנו מתקבצים באחד היערות, ובזמן שהגדולים צולים את הבשר הילדים משחקים משחקי כדור ומחבואים. או לפחות אלה שזה מעניין אותם.

"הילי, את מוכנה לחפש את ענבל ולהגיד לה שהאוכל מוכן?" שאל דוד יואב תוך כדי נשנוש נקניקייה.

"איפה היא אמורה להיות?" שאלתי.

"בטח מתבודדת כאן באיזשהו מקום באזור... את הרי מכירה אותה", חייך דוד יואב.

כן, הכרתי את ענבל טוב מאוד. למען האמת, היא הבת-דודה האהובה עליי (אבל אל תספרו לכל האחרים). היא בת חמש עשרה, גדולה ממני בארבע שנים, אבל היא כל כך יצירתית ומלאת דמיונות שאני לא מרגישה את פער הגילים. אני בטוחה שהיא תהיה משוררת או סופרת כשהיא תגדל.

פילסתי לי דרך בין העצים, ואחרי כמה דקות היה נדמה לי שאני שומעת את ענבל מדברת עם מישהו. הלכתי בעקבות הקול, וראיתי אותה יושבת על סלע עם הגב אליי, מביטה אל נוף השדות שנשקף מקצה החורשה.

"היי, ענבל!" קראתי לעברה, והיא הסתובבה אליי והניחה אצבע על השפתיים.

"שקט! את תבריחי אותו!" היא לחשה, והצביעה לעבר פרפר כתום שעמד מולה על פרח סגול.

"את מדברת עם פרפר?" הרמתי את הגבות.

"למה לא?" ענבל פקחה זוג עיניים כחולות וגדולות. "קוראים לו נימפי, והוא סיפר לי סיפור ממש יפה. אני מוכנה לספר לך אותו אם את רוצה".

חייכתי והתיישבתי על הסלע לידה. "יאללה, ספרי. אני לא מבינה את שפת הפרפרים".

"אז ככה: את זוכרת שבסביבות פורים עברו בארץ המון המון פרפרים?"

"בטח", אמרתי.

"אז כל החבורה הענקית הזאת הייתה בדרך מערב הסעודית לקפריסין. בדרך נימפי קצת התעייף והתיישב על פרח כדי לנוח. דבורה אחת התיישבה לידו, והם התחילו לשוחח. 'תגידי, מה זה בכלל המקום הזה שאנחנו עפים דרכו?' הוא שאל אותה. 'זאת מדינת ישראל, כמובן!' אמרה הדבורה. 'ארץ זבת חלב ודבש! תראה כמה פרחים משגעים יש כאן. זזזזזה המקום הכי טוב בעולם'.

"נימפי הסתכל סביב. באמת היו בשדה המון פרחים בשלל צבעים, והיה להם ריח נפלא. 'את צודקת, זה באמת מקום נחמד', הוא אמר, 'אבל אני בדרך לקפריסין'. 'בשביל מה לך?' שאלה הדבורה. 'לא יודע, ככה כולם עושים', השיב נימפי, והיה מושך בכתפיו אם היו לו כתפיים.

"הדבורה עפה, אבל נימפי לא הצליח לשכוח את דבריה. 'המקום הזה בהחלט מוצא חן בעיניי', הוא אמר לעצמו, 'אבל אי אפשר לנטוש את המסורת בלי לעשות קודם מחקר!' כך התעופף נימפי ברחבי הארץ, מאילת ועד מטולה, בודק את הצמחייה אבל בעיקר את האנשים. הוא הציץ בחלונות וראה מדענים חוקרים ורופאים מרפאים, ילדים חמודים משחקים בחצרות בתי הספר וחיילים מתאמנים בבסיסים. הוא ריחף מחוץ לבנייני ישיבות והאזין בפליאה לקולות לימוד התורה. הוא הביט מלמעלה במכוניות שזורמות במחלפים ובחן בסקרנות את תחנת הכוח בחדרה. הוא גם מצא צב אחד זקן שחי כאן מתש"ח, והוא סיפר לו את סיפור התקומה המופלא של עם ישראל.

"נימפי לא היה צריך יותר. 'איזו ארץ! איזה עם!' הוא חשב לעצמו בהתפעלות. 'וגם הצוף נהדר. תעזבו אותי מקפריסין - כאן אני נשאר!'".

ענבל הביטה בי וחייכה, והפרפר, כאילו חיכה שתסיים את הסיפור, התעופף והלך לו.

"יופי של פרפר ציוני", צחקתי, "חבל שלא הצענו לו נקניקייה לכבוד החג. יאללה, בואי לאכול".