לא פחות מ-700 טילים, רקטות ופצמ"רים נורו לעבר יישובי הדרום בשבת וביום ראשון החולפים. ארבעה נרצחים וכ-150 פצועים, חלקם במצב קשה עד אנוש, בסבב האלים ביותר עד היום. גם בקרב חמאס והג'יהאד האסלאמי מדובר בסבב עם מספר הנפגעים הגבוה ביותר בסבב יחיד, מאז תחילת הסבבים לפני שנה.
השיא החדש במספר השיגורים צריך להדליק נורה אדומה בכל הקשור לסבבים ברצועה. אם במלחמת צוק איתן נורו בממוצע כ-80 רקטות ביום, בסבבים הממוצע רק הולך ועולה ומגיע לשיא של 350 טילים ביום. "נכון שזאת הסטטיסטיקה", מסייג תא"ל (במיל') אלי בן מאיר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, "אבל 'הסטטיסטיקה היא השקר הכי גדול'. הממוצע בצוק איתן היה 80 שיגורים ליום, אבל היו ימים עם מאות שיגורים והיו ימים עם כמה בודדים. הממוצע הוא לא באמת הסיפור – זה היה סבב אינטנסיבי ביותר, כשהסיפור הגדול ביותר בעיניי הוא השימוש ברקטות מתוצרת עזה ולא מתוצרת איראן".
"נכון שהיו 700 שיגורים, אבל הרוב המוחלט, כ-70 אחוזים, נורו לשטח פתוח. רק השאר נורו לשטחים בנויים ושם יורטו 90 אחוזים מהטילים", אומר האלוף (במיל') יעקב עמידרור, ראש המל"ל לשעבר.
מה אפשר ללמוד מהכמות הגדולה הזאת?
"קודם כול, צריך לבדוק כמה מתוך השיגורים אלה מרגמות, שהן זולות מאוד וקל לשגר אותן בכמויות, וכמה אלה רקטות. וגם בין הרקטות צריך לבדוק כמה מהן רקטות משוכללות יותר, וכמה רקטות פחות משוכללות. אחוז השיגורים לשטחים פתוחים מלמד שכנראה מדובר בטילים שבקושי ניתן לכוון אותם, אפילו למטרות גדולות".
אז בשביל מה לשגר אותם?
"לפעמים כל הרצון הוא במספרים הגדולים. ליצור אימפקט של מסת טילים. לכן יורים גם טילים שקשה לכוון אותם, ורובם נופלים בשטחים פתוחים".
אלא שלמרות האחוזים הגדולים של שיגורים לשטחים פתוחים, ואחוז היירוט של מערכת כיפת ברזל, הפגיעות הישירות המרובות בבתים ובמרכזי מגורים מעוררות שוב את השאלה האם מערכת כיפת ברזל עושה את עבודתה כראוי. "אי אפשר להסיק משהו על תפקודה של כיפת ברזל לפי מספר ההרוגים", אומר עמידרור. "אחד ההרוגים נהרג מטיל קורנט לרכב פרטי, כשרק טנק יכול ליירט טיל כזה, והשאר נפגעו מהטילים שהמערכת לא יירטה".
עושה רושם שהפעם המערכת לא יירטה הרבה יותר טילים מאשר בסבבים הקודמים.
"זה לא לגמרי נכון. אחוזי היירוט עמדו על 90 אחוזים, זה הרבה מאוד. מה שכן, היו מסות הרבה יותר גדולות של טילים. כלומר מתוך 250 הטילים שנורו לכיוון בתים ואוכלוסייה, כ-30 לא יורטו. אבל האחוזים נשארו גדולים, ולכן קשה לי להסיק מסקנות רעות על המערכת. אנחנו נדע אם היא לא עשתה את העבודה רק אחרי שנקבל את פילוח הנתונים, כמו מתי הצליחו ליירט ומתי לא. יכול להיות שבמטחים גדולים היא לא מצליחה ליירט באפקטיביות".
זמן לא נוח
המספרים שמציג עמידרור מעידים על הבעיה בהגדרה של הצלחת כיפת ברזל. האחוזים אומנם גבוהים, אבל ככל שמספר השיגורים יגדל כך צפויות יותר פגיעות ישירות. בנוסף לכך, כפי שכתבנו כאן אחרי הסבב במרץ האחרון, אחוז ההצלחה של המערכת במטחי טילים יורד משמעותית, כשמראש מדובר באחוזים לא מרשימים במיוחד. הסיכוי של כל מיירט לפגוע במטרתו עומד על 60 אחוזים, ואם שולחים שני טילים למטרה אחת – המספר עולה ל-80 אחוזים. כדי להגדיל את אחוזי ההצלחה, הגדירו במערכת ההגנה האווירית שכיפת ברזל תיירט רק טילים שמסלולם מוביל לשטח בנוי. אלא שהגדרת שטח בנוי מצמצמת אותו כל כך, עד שרק 10 אחוזים משטחה של כל עיר עונים על ההגדרה. שאר השטחים, כולל כבישים מהירים, גנים ציבורים ועוד, מוגדרים כשטח פתוח. "יכול להיות שצריך לשנות את ההגדרה של שטחים פתוחים", אומר בן מאיר. "אני בטוח שגם בצה"ל בודקים את הנושא, כמו שהם גם מבצעים תחקיר על כל טיל שנפל בשטח בנוי".
מספר הפצועים וההרוגים הגבוה הוביל לתחושה שהפעם מדובר בסבב ארוך יותר מהקודמים, למרות העיתוי הבעייתי מצד לוח השנה. ראש הממשלה, גורמים מדיניים וגורמים צבאיים אף העבירו לחמאס את המסר שמבחינת ישראל אין שום כוונה לעצור, גם אם הסבב ייכנס לתוך אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות השבוע, ולאירוויזיון בשבוע הבא. אלא שביום שני בבוקר התברר שכמה שעות קודם לכן התקבלה החלטה על הפסקת אש בין הצדדים.
"לי אישית היה ברור שהסבב לא יימשך יותר מ-24 שעות", אומר בן מאיר. "לאף אחד מהצדדים אין שום רצון לצאת למבצע רחב, בטח בתקופה הזאת. לנו זה לא נוח בגלל יום הזיכרון, העצמאות והאירוויזיון, ולהם זה לא נוח בגלל הרמדאן שגם ככה מחזיק את כל האוכלוסייה העזתית על קוצים. לכן ראינו סבב על סטרואידים. הרבה יותר מהר, הרבה יותר כבד והרבה יותר כואב. כל מה שלקח בסבבים הקודמים ימים, היה כאן נקודת הפתיחה".
עד כמה הרמדאן השפיע בצד העזתי על סיום הסבב?
"באופן ניכר מאוד. מי שמסתובב היום ברשתות החברתיות העזתיות רואה שהציבור כותב דברים קשים מאוד על חמאס. יש כעס גדול מאוד על האופן שבו מתחילים בעזה את הרמדאן, וזה חוץ מהמצב הקשה גם ככה ברצועה".
"מי שהתחיל את הסבב הזה היה בכלל הג'יהאד האסלאמי ולא חמאס", מסביר עמידרור. "שני ראשי הארגונים נמצאים בכלל במצרים, בשביל לדון עם ישראל בקשר להסדרה ארוכה. אלא שהג'יהאד האסלאמי החליט שאולי כדאי לו לירות על ישראל בשביל הפטרון האיראני שלו".
מדוע ישראל רק מגיבה ולא יוזמת את הסבב בעת שנוח לה לעשות את זה?
"אחת התופעות הידועות של מדינות דמוקרטיות היא העובדה שדעת הקהל לא נוחה ממלחמות מנע. תאר לך שאנחנו היינו פותחים במלחמה, ולא היו לנו ארבעה הרוגים אלא 14 הרוגים. מה הייתה מידת הלגיטימציה של מערכה כזאת בציבור? במדינה דמוקרטית הולכים למלחמה רק כשאין לך ברירה אחרת. בכל שנותיה של ישראל עשינו את זה רק פעמיים, במבצע קדש ובמלחמת לבנון הראשונה, וכולם זוכרים את הביקורת האדירה סביב מלחמת לבנון הראשונה".
לח"כ מוטי יוגב מאיחוד מפלגות הימין יש הסבר אחר לשאלה מדוע ישראל נגררת ולא יוזמת. "בשביל ליזום צריך תוכנית אסטרטגית לרצועת עזה, ולמעט מיעוט אידיאולוגי אין לאף אחד מושג מה עושים עם עזה ביום שאחרי. בשביל מה לצאת למבצע, להיכנס לשטח ולספוג עשרות אבידות, אם אין לך שום רצון להישאר שם ושום תוכנית מסודרת מה לעשות בעזה? יש אנשים שחושבים שאנחנו נתקוף את חמאס, נחליש אותו ואולי אפילו נחסל אותו, ואז נשלח לשם משיח כמו אבו מאזן שינהל את המקום. זאת אשליה, אנשים כמו אבו מאזן וערפאת מעולם לא היוו פקטור ברצועה. צריך תוכנית צבאית מסודרת, כדוגמת חומת מגן, אבל גם מעבר לכך. אחת הסיבות הגדולות שאין לנו מפעלי רקטות ביו"ש היא העובדה שצה"ל נמצא בשטח, ויש מאות אלפי יהודים שגרים שם. זה מה שנצטרך בסוף לעשות בעזה. אבל לאף אחד אין תוכנית כזאת, ומעולם לא התקבלה החלטה אסטרטגית לגבי הרצועה. לכן אנחנו רק מגיבים, ולא יוזמים".