בנט
בנט אהוד אמיתון, TPS

מכובדיי,

טוב במדינת ישראל!

לא סתם טוב בישראל,

3000 שנה לא הייתה לנו מדינה ריבונית עצמאית מצליחה כל כך כלכלית, ביטחונית, טכנולוגית ומדינית.

רק בימי דוד ושלמה היה לנו משהו דומה; נדמה לי שדוד המלך, אילו קפץ לכאן לביקור, היה שמח מאוד במה שהיה רואה.

היינו יוצאים יחד עם דוד המלך למסע ברחבי ישראל, ורואים גורדי שחקים, כבישים רחבים שמחברים את כל חלקי הארץ מן הנגב ועד הגליל, תלמידים ותלמידות הולכים לבית הספר, כלכלה משגשגת, מדינה יהודית עם דמוקרטיה בועטת ותוססת.

היינו משוטטים בָּעיר ירושלים שהוא יִיסד כבירתנו, ששִטחה המוניציפאלי כיום גדול פי אלף ומאתיים מזה שבתקופתו. דוד המלך היה נפעם.

היינו מעדכנים אותו בגאווה שזו הפעם הראשונה, מאז ימיו שלו, שהמרכז היהודי הגדול בעולם הוא כאן, בארץ ישראל. לא בבבל. לא באמריקה. כאן, בישראל.

לאחר שבעים ואחת שנות קיומה של מדינת ישראל היה אפשר לדווח למלך דוד: ישראל שוכנת לַבטח.

אבל אז הוא היה שואל אותנו בַּחֲצי נזיפה: "לא שכחתם מישהו?"

"את מי שכחנו?" היינו שואלים.

"את האחים ואת האחיות שלכם בגולה", הוא היה עונה.

רבותיי, מדינת ישראל חוֹוָה את תקופת השפע וההצלחה הגדולה מימיה,

אבל, וזה אבל גדול,

בעצם ימים אלו מתרחש אחד האסונות הגדולים בתולדות העם היהודי - אנחנו מאבדים מיליונים מאחינו ומאחיותינו היהודים בגולה.

שיעור ההתבוללות של יהדות התפוצות הוא הגבוה בַּהיסטוריה.

שישה מכל עשרה יהודים בארה"ב מתבוללים.

כמו קַרְחוֹן שנמֵס לו, כך חלק גדול מהעם שלנו הולך ומתפוגג לנגד עינינו.

רבותיי,

על מדינת ישראל לפעול, כבר היום, בכל העוצמה, היצירתיות והנחישות שטמונות בנו, כדי להציל את אחֵינו בני העם היהודי בעולם מפני התבוללות ואנטישמיות.

במשך 70 שנותיה הייתה מדינת ישראל הפרויקט של העם היהודי. עכשיו הגיע תורנו לדאוג להם: עלינו לדאוג שהעם היהודי יהיה הפרויקט של מדינת ישראל.

במלחמת העצמאות הגיעו לכאן מתנדבים יהודים מחוץ לארץ, בוגרי מלחמת העולם השנייה. הם נלחמו לצידנו מול האויב, והניחו את התשתיות לחיל האוויר ולחיל הים של צה"ל.

כל אימת שהיינו זקוקים לסיוע כלכלי או מדיני, יהודֵי העולם נרתמו.

כעת, כשאנו עומדים איתן על רגלינו שלנו, עלינו לסייע להם.

צריך לזכור שמדינת ישראל איננה רק מדינה שמשרתת את אזרחיה, אלא היא המדינה והבית של כל יהודֵי העולם.

עבורי מדובר בעניין אישי ומשפחתי.

הוריי, ג'ים בנט זכרו לברכה, ומירנה, תיבדל לחיים ארוכים, גדלו בִּשנות ה-50 בסן פרנסיסקו, רחוקים מכל זיקה ליהדות וּלישראל.

בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, כאשר נאצר הטיל מצור ימי על ישראל והתחושה בעולם הייתה שהמדינה היהודית עומדת להימחק מעל פני האדמה - משהו ניצת בלבבם.

במטוס האזרחי הראשון לאחר המלחמה הם עלו לַמדינה המדברית הרחוקה הזאת, והנה אני עומד כאן לפניכם כשר החינוך של מדינת ישראל.

איזה נס זה עבורנו, שלושת הבנים שלהם!

אבל מרבית קרובי משפחתי, בני דורי, כבר אינם יהודים.

לולא אותה החלטה נועזת של אבא ואימא לעלות לארץ ישראל, גם אני הייתי עלול להיות אחד מאותם מיליוני יהודים אמריקאים שנטמעים והולכים לאיבוד.

שלא יהיה ספק: יהודי, כל יהודי, צריך לחיות בישראל.

זה מימוש החזון הציוני, ועלינו לפעול לכך.

אך באותה נשימה עלינו לחזק את היהודים שבחרו להישאר בִּמקומם.

כלל היסוד שלנו, ש"כל ישראל ערבים זה לזה", לא נעצר בַּמכס בנתב"ג.

ישראל עושה מהלכים גדולים בַּעניין:

פרויקטי תגלית ומסע שמביאים לכאן בכל שנה רבבות יהודים צעירים מהעולם,

פרויקט זהות יהודית בַּקמפוסים שזכיתי לייסד כשר התפוצות ועוד מהלכים חשובים.

אך זה עדיין מעט מדי.

מה שנעשֶה אנחנו, ממשלת ישראל ועַם ישראל, בשנים הקרובות יְעַצב את עתיד עמנו לעוד מאות רבות של שנים.

זה בנפשנו.

אבל, בינתיים, נחזור לדוד המלך שממתין בסבלנות.

רגע לפני עזיבתו, הוא תופס את זרוענו בעוצמה ואומר: "שלא תעזו שוב!"

"מה? שלא נעז שוב מה?" אנו שואלים אותו.

והמלך מֵשיב: "שלא תעזו להילחם שוב איש בְּאחִיו.

שילמנו מחיר נורא על קריעת הממלכה לשניים."

ואז דוד המלך נעלם.

אחיי ואחיותיי,

אם הציווי הראשון והבהול של הדור שלנו הוא לשמור על אחדות עם אחינו בגולה,

הרי הציווי השני הוא לשמור על אחדות-בין-אחים כאן במדינת ישראל.

דוד וּשלמה מלכו כ-80 שנה, עד לפילוג הנוראי של ממלכתם לִשניים, לממלכת יהודה ולממלכת ישראל.

החשמונאים מלכו כ-77 שנה כִּמדינה עצמאית מלאה; אחר כך איבדנו את עצמאותנו כאן בארצנו, ואחר-כך חרב הבית השני.

שוב, בגלל סכסוכים פנימיים.

ישראל נכנסה לעשור השמיני לחייה.

עד כה לא השכיל עם ישראל אף פעם, בכל 3,800 שנותינו,

לצלוח את הֶעשור השמיני כמדינה שהיא גם ריבונית וגם מאוחדת.

אם ישראל תיקרע שוב מבפנים, אם נרים שוב יד איש על אחיו,

לא נקבל עוד הזדמנות.

עכשיו הרגע הגדול שלנו להראות איך מדינת ישראל מתייצבת לנצח כמדינת מופת יהודית, ריבונית וּמאוחדת, למרות המחלוקות.

בִּרכתו וְקִלְלָתֹו של העם היהודי היא הווכחנות שלו.

אפשר לדמות את זירת הדעות הישראלית לְתחרות משיכת חבל לשלושה כיוונים,

שלושה חבלים שנפגשים בנקודה אחת באמצע.

חבל אחד מושך לכיוון הדתי,

חבל שני מושך לכיוון הלאומי,

והחבל השלישי מושך לכיוון האוניברסלי.

באמצע, בנקודת החיבור בין החבלים, מונח מגש, ועל המגש נמצאת החברה הישראלית.

חייבים להבין: מדינת ישראל חזקה זקוקה לכל שלושת החבלים, לשלושת הכוחות הללו.

זו הגדולה שלנו כְּעם, כמדינה.

אובדן הכוח האוניברסלי מביא ללאומנות חשוכה.

אובדן הכוח הדתי עוקר אותנו משורשינו.

אובדן הכוח הלאומי מנתק אותנו מייעודנו.

ההומניות, היהדות והלאומיות אינן סותרות זו את זו. הן משלימות זו את זו.

אמרתי כאן בשנה שעברה, ואֶחֱזור על זה שוב:

לוּ היה כפתור שהלחיצה עליו הייתה הופכת את כל הישראלים לבעלי אותה דעה כמו שלי, לא הייתי לוחץ עליו.

החוכמה האמִתית אינה לסבול דעות מנוגדות לך,

אלא לִרצות לשמוע את אותן דעות,

להבין שהחיכוך מחדד אותך, ומביא את אותו מגש של החברה הישראלית לנקודה המדויקת ביותר.

איך עושים את זה?

מקבלים כהנחת מוצא שליבו של חברך הוא טוב, עד שיוכח אחרת.

מבינים שמרבית הציבור הישראלי הוא טוב.

בשוליים יש דברים לא תמיד יפים, אך הם, כאמור, שולִיִים.

גם הימין וגם השמאל אוהבים את ישראל.

גם הימין וגם השמאל אוהבים את האדם.

אחיי ואחיותיי, עלינו מוטלת החובה לצלוח לא רק את העשור השמיני, המסוכן כל-כך, לקיומה וּלְאחדותה של מדינת ישראל, אלא להבטיח שנהיה כאן מדינה יהודית ריבונית וּמאוחדת לנצח נצחים.

אני רוצה לאחל הצלחה גדולה לכל המתמודדים והמתמודדות, וּלְהודות לבני המשפחות שלהם שעמדו לצידם במסע המפרך ליום זה.

מבחינתי כולכם אלופים.

חג עצמאות שמח!