"היינו בגרעין המייסד של היישוב בית אריה בשנת 1981. עד היום אני זוכר את טקס הקמת היישוב, שאליו הגיעו מנהיגי המדינה, ביניהם ראש הממשלה מנחם בגין. אריק שרון בחר לנו את המיקום המדויק להתיישב", נזכר ישראל הרמן (89), ממייסדי המועצה המקומית בית אריה שבמערב בנימין ובית"רי גאה.
"אני דוגל במדינה יהודית של שתי גדות לירדן, זו התורה של ז'בוטינסקי ובית"ר. לכן, למרות שהיו לנו אז כבר חמישה ילדים, אני ואשתי סנדרה הסכמנו להשתתף בהקמת יישוב חדש. בתחילת הדרך קיבלנו בית קטן, אשקובית טרומית, והיה קצת קשה, אבל הסתדרנו".
הצטרפותו של הרמן לבית"ר לפני יותר משבעים שנה הייתה תוצאה של תובנותיו בעקבות השואה. "המשפחה של אמא שלי נספתה בשואה. אני גדלתי כנער בארצות הברית, וכל הגברים במשפחה שלי התגייסו לצבא. הבנתי שגם אנחנו היהודים צריכים מדינה וצבא משלנו. לכן עוד לפני הקמת המדינה הצטרפתי לבית"ר והפכתי למפקד מחוז ניו יורק של התנועה. החלטתי שאני רוצה להקים מדינה יהודית, וההתיישבות בבית אריה היא המשך ישיר לדוקטרינת ההתיישבות של בית"ר בארץ ישראל".
מתנחלים בלי קרדיט
המועצה המקומית בית אריה, שהוקמה על ידי משקי חירות-בית"ר – התנועה המיישבת של בית"ר (ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור), היא רק נקודה אחת על מפת ההתיישבות ביהודה ושומרון שנזקפת לזכות התנועה הז'בוטינסקאית. בהיסטוריית ההתיישבות ביהודה ושומרון בולטים בעיקר שמותיהם של אישים כמו חנן פורת, הרב לוינגר ומנחם פליקס, אבל השפעתה הדרמטית של בית"ר בשדה הזה הרבה פחות ידועה ומוכרת. משפחות חילוניות מטעם משקי חירות-בית"ר הקימו במהלך שנות ה-70 וה-80 את רשימת היישובים המכובדת הבאה: ברקן, שערי תקווה, עלי זהב, רחלים, שקד, מעלה שומרון, מעלה עמוס, תלם, אדורה, קדר, חרמש וסלעית, לצד חומש, גנים וכדים שנחרבו במהלך העקירה בקיץ תשס"ה. התנועה הקימה גם את גיתית וארגמן בבקעת הירדן ואת שעל וחד-נס ברמת הגולן. משפחות נוספות אפשר למצוא בעוד כמה יישובים, אם כי כמתיישבים בודדים ולא כמייסדים.
על אף העשייה המרשימה בשטח, הרמן וחבריו לתנועה לא זכו לקרדיט ולהכרה ציבורית על פועלם. את האחריות לכך תולה יוסי דגן, ראש מועצת שומרון, בתקשורת: "התקשורת לא מספרת את הסיפור שלהם, ותמיד מחפשת להדגיש סיפורי קצה. תמיד יזכירו את הדתיים, ובכל הפגנה יחפשו לראיין את ההוא עם הכיפה הגדולה. כשבאים אנשים מהארץ ומחו"ל לסיורים בשומרון, אני אומר להם במפורש: אצלנו בשומרון יש חמישים אחוז חילונים, ואני רואה בבית"ר ובאנשיה לא תנועת בדיעבד אלא לכתחילה. יישוב הארץ זו משימה ששייכת לכולם, והיישובים שייכים לכולם, ואותם הקימו חילונים ולא רק דתיים. אני למשל מחזיק ממורי ורבי רחבעם זאבי הי"ד, שלא הלך עם כיפה, יותר מהרבה דתיים אחרים".
תמר טננבאום (41), תושבת היישוב שקד ולשעבר ראש תנועת בית"ר בישראל, מציעה זווית אחרת: "יש לנו פחות ייצוג. כל מי שמרכיבים את המועצה האזורית שומרון נראים כמעט אותו דבר וזה קצת חבל. אפשר להראות לציבור צדדים אחרים של השומרון, כמו אנשי צפון השומרון החילונים, שבתור ילדים למדו בפרדס חנה ובחדרה והתמודדו עם העובדה שהם ימנים חילונים". לדבריה, ההתמודדויות המיוחדות שעברו בנו אותם יותר. "זה חיזק את החבר'ה בבית"ר, כי היו להם מלחמות שדתיים לא מכירים. לדתיים יש סביבה תומכת, ואילו החבר'ה שלנו מגיעים ללמוד בקיבוצים ובמושבים ומתמודדים עם מורים שלא חושבים כמוהם ומזלזלים בהם בגלל שהם ימנים ובית"רים".
העלבונות שסופגים החניכים כיום היו מנת חלקם של אנשי התנועה מאז ומעולם. "האפליה נגד הבית"רים הייתה גם בעבודה. מי שלא היה מפא"יניק, לא קיבל עבודה", אומר הרמן. "אמרו לי: תהיה לך עבודה רק אם תוציא כרטיס אדום ותהיה חבר ההסתדרות ומפא"י. גם בתחילת הדרך שלי בתעשייה האווירית כולם היו מפא"יניקים. אני ומשה ארנס, שהיה הבוס שלי, היינו כמעט הבית"רים היחידים. לא התביישנו בדעות שלנו, עשינו דברים חשובים למען מדינת ישראל, כמו פרויקט שהייתי שותף בו יחד עם משה ארנס, שזכה עליו בפרס ביטחון ישראל. רק אחרי הרבה שנים השתנה המצב וכולם בתעשייה האווירית נהיו ליכודניקים".
למרות העלבונות, הבית"רים לא עוזבים את התנועה. "בבית"ר נשארים, כי בית"ר זה חברים ובית"ר זה משפחה", אומרת טננבאום. "יש בה גם דברים ייחודיים. אני חושבת שזו התנועה שהיו לה הכי הרבה נשים בהנהגה, מעולם לא פגשתי מזכ"לית של השומר הצעיר או בני עקיבא. לא רק אני, היו גם לפניי. שם המשפחה שלי כרגע הוא טננבאום, אבל השם הקודם היה מועלם, והייצוג של עדות המזרח והחיבור לפריפריה נמצא כל הזמן בבית"ר. נותנים כאן מקום לאוכלוסיות שונות, והדבר משליך אחר כך על ההנהגה של המדינה".
טננבאום הגיעה לשקד בגיל שלוש ומאז חיה את הרוח הבית"רית של היישוב, שהוקם בשנת 1981 על ידי הבית"רים ואנשי הלח"י טובה ומשה סבוראי. "גדלתי להורים חילונים עם אידיאולוגיה ליישב את השומרון. אפשר לומר שעברתי כמעט כל תפקיד אפשרי בבית"ר, כחניכה ומדריכה בשקד, כבת שירות בבית"ר לפני הצבא, ולאחר השירות הצבאי כמדריכה בבית"ר בקריית ארבע ובמעלה אדומים. אחר כך הייתי רכזת הדרכה בתנועה הארצית. מחניכה הגעתי עד לתפקיד הבכיר ביותר בישראל, ראש ההנהגה". כהמשך למסורת המשפחתית שולחת כיום טננבאום את ילדיה לתנועה. "הילדים שלי הולכים לבית"ר בשקד, למרות שהאוכלוסייה פה השתנתה. אנחנו משמרים את הזהות הבית"רית ומקפידים לעלות לתל חי מדי שנה".
מה הערכים של בית"ר שחשוב לך שהילדים שלך ילמדו?
"זו תנועת הנוער הימנית-חילונית היחידה שקיימת בישראל, עד כמה שאני יודעת. רבים מכירים את בית"ר מהפן של שתי גדות לירדן והצד המדיני וארץ ישראל. כל זה חשוב, אבל יש גם צד שפחות מכירים וכל הזמן מופתעים ממנו. אומרים לי: את בית"רית, והרי בית"רים שונאים ערבים. אבל בבית"ר יש את הנושא הליברלי, ההדר הבית"רי, והוא היחס לאחר. מכלול הערכים - לשם אני רוצה לכוון את הילד שלי, הכבוד העצמי שלנו כעם ישראל וגם לאחר. כמובן ארץ ישראל, אבל לא לשכוח דברים אחרים בדרך. זו מבחינתי בית"ר".
יתרון איכותי
בשביל החניכים החילונים ביהודה ושומרון, בית"ר היא האופציה היחידה לתנועת נוער. "התנועה היחידה שיכולה להיות לי זו בית"ר", מספרת עינב בר (16), מדריכה במעו"ז בית"ר בעלי זהב. "לבית"ר קל להתחבר, במיוחד אם את גרה בשטחים, כי היא התנועה הכי ציונית בארץ. אם מעניין את התנועה כל הנושא של ההתיישבות שלנו, אז הם מעניינים אותנו. אנחנו גרים שם". החיבור של עינב לערכי התנועה גורם לה להגיע למעו"ז גם כשיש לה פחות מוטיבציה. "הרבה פעמים אני באה למעו"ז למרות שאין לי כוח. מה שמחזיק אותי וגורם לי להישאר זה שחשוב לי שילדי היישוב יגדלו לערכי התנועה".
יכול להיות שחניך ממעו"ז בית"ר בבאר שבע למשל, יגיד לך משהו נגד זה שאת גרה ביו"ש?
"אני לומדת בתיכון יהוד, ושם יש לזה ממש משקל, אבל בתנועה לא יצא לי להיתקל במישהו שנרתע מהמקום שאני גרה בו, כי התנועה היא מאוד ציונית וימנית, ולכן לדעתי כולם שם בעדנו. ביהוד החבר'ה מאוד מפחדים להגיע לכאן. יש ילדים שלא יסכימו להגיע לפה. הם מסתכלים על ההתנחלות בעין שונה, זה נראה להם מוזר. הם מדמיינים שאנחנו גרים בתוך הרים, ושאנחנו נוסעים כל היום עם אקדחים כדי שלא יהרגו אותנו. לעומת זאת, חניכים במעו"ז בית"ר בערד באים לברקן והם ממש חברים של ברקן. אין להם בעיה להגיע לכאן, להפך. כשהביאו לעלי זהב בני שירות מבית"ר, לא היה להם שום פחד לבוא לכאן. אני באופן אישי נמצאת בקשר עם חניכים ממעו"ז ערד ומבאר שבע. נכון, הם עדיין לא הגיעו לעלי זהב, אבל אני מקווה שזה יקרה בקרוב".
לתנועה, כך מתברר, לא מגיעים רק בגלל הערכים. גם ההווי והחברה שמעניקה התנועה מושכים אליה חניכים. "הייתי חניכה ומדריכה במעו"ז בקריית ארבע, והרבה אידיאולוגיה לא הייתה שם. עשינו פעולות עם אידיאולוגיות ודיברנו על התיישבות. אבל בסוף, זה היה בעיקר כדי לתת מענה לנוער שאם לא היה אצלנו, היה ברחוב", אומרת שרה העצני, יו"ר 'ישראל שלי' ובעברה מנהלת חינוכית של תנועת בית"ר העולמית. "אצלנו לא נכנסו לעומק בפעולות, אבל יש מקומות שכן, כמו מעו"ז הדגל ביו"ש ביישוב ברקן, מעו"ז מאוד אידיאולוגי וגדול".
המחוז המשופע ביותר במעו"זי בית"ר כיום הוא יהודה ושומרון. כמעט בכל יישוב שבו האוכלוסייה מעורבת, מצוי מעו"ז בית"ר. כך למשל מצויים מעו"זים בערים אריאל ומעלה אדומים וביישובים אדם, טנא עומרים, מעלה אפרים, מעלה שומרון, רימונים, שמעה, שני-לבנה ונופים. עם זאת, התנועה בישראל אינה גדולה ומספר חניכיה כאלפיים בלבד.
"יצחק שמיר, אחד הבוגרים הכי מזוהים עם בית"ר, אמר פעם: תמיד היינו תנועה קטנה אבל איכותית", אומר נריה מאיר (40), מנכ"ל תנועת בית"ר העולמית ותושב היישוב רחלים שבשומרון. "הוא התבטא במילים 'הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו', שגם אם יעזבו אותנו - ישמרו את האידיאולוגיה שלנו. מאז ומעולם התנועה הייתה קטנה, למעט בפולין, ערב השואה. במובן מסוים היא לא התאוששה מאז. היום התנועה במגמת גדילה. רק בשנה האחרונה פתחנו מעו"ז של מאה חניכים בריו דה ז'נרו ובסאו פאולו שבברזיל וגם בהולנד, ובקרוב ייפתחו מעו"זים בארצות הברית - בברוקלין ובפלורידה. אבל כל זה רק מבחינה כמותית. מבחינה איכותית, זוהי התנועה היחידה שהוציאה ארבעה ראשי ממשלה. אני בספק אם יש תנועת נוער אחת שהוציאה ראש ממשלה. אין ספק שזה בית גידול למנהיגים".
לצערנו, ראינו כמה מבוגריה שעזבו את תורתה של התנועה והיו מוכנים לוויתורים על הארץ.
"אין ספק שאנחנו רואים בפוליטיקאית כמו ציפי לבני, שגדלה בבית"ר ואומרת שהיא ממשיכה את ז'בוטינסקי, כדוגמה הכי מקולקלת. זו נשיאת שמו של ז'בוטינסקי לשווא. אנחנו עקביים ונמצאים בצד הימני של המפה. לעולם לא נוותר ונקבל החלטה שתקפל את הדגל, שתוותר על ארץ ישראל השלמה. בית"רים אמיתיים כמו משה ארנס ז"ל - לא שמעת מהם בלבול, הם תמיד נשארו נאמנים ודיברו על שתי גדות לירדן. בחזון שלנו אנחנו רואים מציאות שהממלכה הירדנית תתפרק ואנחנו נדרוש את שתי גדות הירדן".
פלפל שאין לאחרים
את הבית"רים לדורותיהם פגשתי בכנס העולמי של בית"ר שהתקיים בתיאטרון ירושלים בהשתתפות מאות רבות מחברי התנועה. בגאווה מצמררת הם שרו את שירי התנועה, שכוללים את "שתי גדות לירדן" לצד שירי מחתרות כמו "עלי בריקדות". מחזה חי שמחבר את כל מי שבאולם לגאווה הלאומית שמנסים בתנועה להעביר הלאה.
"מלמדים את הנוער לא רק לאהוב את הארץ, אלא להיות עקשנים כמו שהיו פעם. להתעקש על מה שאתה רוצה. להשפיע על אחרים כדי ללכת בדרך טובה יותר. הערכים הם כמו כל ערכים אחרים, אבל יש לנו פלפל שחסר אצל אחרים", מסבירה לנו בכנס המדריכה מאור גז (16), תושבת היישוב חרמש שבצפון השומרון. לדבריה, גאוות היחידה שלהם נובעת מההיסטוריה של התנועה. "בית"ר עזרה להקמת המדינה, היא הייתה שותפה בכל ההיסטוריה של המדינה, עשתה ועושה כל מיני מבצעים שתנועות אחרות לא עשו. הקטע של בית"ר זה להתגאות במי שאתה". את ההווי הבית"רי מנסים לשמר בתנועה על ידי נתינת תפקידים צבאיים כמו פעם. "אצלנו זה לא סתם סניף, אלא מעו"ז (מעון זאב, על שם זאב ז'בוטינסקי – ד"ע), אנחנו תנועה צבאית, מיליטריסטית. ראשי המעו"זים שלנו נקראים מפקדים", אומר נריה מאיר.
תנועת בית"ר מחנכת גם כיום את החניכים והמדריכים לערכי ארץ ישראל השלמה, לצד מעורבות פוליטית הקשורה בכך. "בית"ר לאורך השנים היא הסמן האידיאולוגי. אנחנו תופסים את עצמנו כבית המדרש האידיאולוגי של הימין בישראל, תנועת החירות, ובמיוחד הליכוד שצמחה מבית"ר", אומר מאיר. "מטרתנו לשמור עליהם שלא ישכחו את הדרך. התנועה יצאה להפגין מול שרון, יו"ר הליכוד, בזמן ההתנתקות. היא לא התבלבלה והלכה אחרי ג'ובים, היא דבקה בציון כולה שלנו".
מאיר מבקש לציין פעילויות ציוניות מעשיות שהתנועה מקיימת, כמו זיכרון השואה באופן חד וברור. "תנועת בית"ר מחרימה כל מוצר מגרמניה ולעולם לא תדרוך כף רגלנו שם. זה מציב לנו דילמות, כי היום יהדות גרמניה מוכנה לשים כסף כדי שיפתחו שם סניפים, ולבני עקיבא יש שם פעילות אדירה. לא תמצא אצלי בבית שום מוצר גרמני, גם אם זה אומר שאני צריך לחפש שנה וחצי מדיח כלים. אלו דברים שאתה לא שומע מתנועות אחרות. בכל יום השואה אנחנו מקיימים הפגנה מול שגרירות גרמניה. אצלנו לא מתכנסים בזיכרון בסלון, צריך להגיד לגרמניה: אתם אשמים! בשנה שעברה השגריר עצמו ירד להפגנה וביקש לדבר. לא נתנו לו לדבר, כי הגרמנים צריכים להקשיב ליהודים ביום השואה".
בשגרת היומיום עוסקים בתנועה בעיקר בהנחלת ערכי הארץ. "אצלנו מתמקדים בעיקר בהעברת חומרים על ארץ ישראל. כמדריכה אני יוצאת להרבה קורסי הדרכה שמלמדים אותנו איך ללמד ולהעביר חומר. על קרב תל חי למשל יש חודש שלם בבית"ר", אומרת עינב בר. "לומדים על הקרב, ובסוף הולכים לטיול ומדברים על מה שהיה שם. ממש משקיעים בזיכרון הזה של קרב תל חי". לעומת זאת, לבד ממקרים בודדים כמו גוש קטיף, במאבקים על היישובים ביהודה ושומרון בעשורים האחרונים חניכי התנועה כמעט לא נצפו. "בהפגנות אף פעם לא היינו. למרות שבית"ר היא התנועה הכי ציונית בעולם, אנחנו לא הולכים להפגנות נגד פינויים ודברים כאלה".
למרות שהתנועה מורכבת ברובה המוחלט מחניכים חילונים, אחד הערכים המרכזיים שלה הוא הכבוד למסורת ישראל ולשומרי תורה ומצוות. "בקורסי ההדרכה שאנחנו עוברים אסור לחלל שבת בציבור או לבוא עם הפלאפון, כי צריך לכבד את הדתיים ששומרים שבת", אומרת עינב. "הדת פחות נוכחת בתכני הפעילות, אבל תמיד יש את ההתחשבות באלו ששומרים". "בית"ר היא לא תנועה דתית וז'בוטינסקי לא היה איש דתי, אבל אנחנו תנועה שמקבלת את כולם", מוסיפה תמר טננבאום. "טובה סבוראי הייתה בית"רית בוורשה ולוחמת בלח"י, והיא אמרה לי פעם: 'בפולין הקפדנו לא לצעוד בשבת'".
מתברר שבניגוד לתדמית, מאז ומעולם היו בתנועה גם חניכים דתיים, אם כי במספרים קטנים. "אחד החברים הטובים שלי במבואות בית"ר היה דתי. לא היה צריך להיות רק דתי או רק לא דתי כדי להיות בית"רי, אפשר גם להיות מה שאתה חושב מבחינה כלכלית, אבל בתנאי שאתה הולך למטרה אחת - הקמת מדינה יהודית", אומר ישראל הרמן.
הרמן רואה כיום בסיפוק את מפעל ההתיישבות ביו"ש פורח ואת נכדיו, דור שלישי לתנועת בית"ר, ממשיכים את דרכו האידיאולוגית, חלקם גם גרים ביו"ש. "בגלל שהייתי פעיל בתנועה, הילדים שלי נדבקו בחיידק ואף אחד לא יצא בכיוון הפוך. גם הנכדים, כולם בכיוון המחשבות שלי. אני גאה שאני קשור לבית"ר כל הזמן. הייתי פעיל בחירות, בליכוד, וכחלק מזה אני מסתייג מהרבה דברים של נתניהו, כמו נאום בר אילן. אני לא מסכים שתקום מדינה פלשתינית בגבולות ארץ ישראל".
כאיש מבואות בית"ר בעברו, גם את פריחתו של גוש עציון הוא רואה בסיפוק רב. "הייתי בטיול של אזרחים ותיקים מבית אריה לגוש עציון. הגענו לאלון הבודד במרכז גוש עציון, אותו עץ שהיינו רואים בשנות ה-50 ממבואות בית"ר. סיפרתי על ההרגשה להיות בגוש עציון, ושזוהי הפעם ראשונה שאני רואה את העץ הזה מהכיוון ההפוך. מבחינתי עשינו היסטוריה".
לתגובות: [email protected]