היובל, שפרשתנו עוסקת בו, הוא למעשה סוג של סוף העולם. התורה מגדירה את שיעבודו של עבד עברי שנרצע כעבדות עולם, וגם תקופת עולם זו מסתיימת בתום חמישים שנה, עם בוא היובל.
בסוף העולם יהיה טוב יותר ומדיני היובל אנחנו למדים מה יהיה בתקופה ההיא. פעם ב-49 שנה משתנים סדרי בראשית וחוזרים לנקודת ההתחלה, לחלוקה שוויונית וצודקת יותר של המשאבים ובראשם האדמות. מתבטלים מושגי העושר והעוני בעולם, מתבטלת התחרותיות והקנאה הנוראה. שוב מתחילים מחדש כאשר כולם באותה נקודת פתיחה.
אם נעיין בפסוקי היובל נגלה בהם מוטיבים חוזרים של גאולה: והעברת שופר תרועה, קול קורא לקריאת חירות, וקראתם דרור בארץ, ושבתם איש לאחוזתו ומשפחתו תשובו, גאולה תתנו לארץ.
אם אותו סוף עולם ומשמעויותיו טובים כל כך, מדוע הוא מתרחש רק פעם בחמישים שנה?
ללא רכושנות לא הייתה מתאפשרת נתינה ולא היה נולד בנו כוח החסד. כדי לאפשר את קיומם של החסד והאהבה יש לאפשר בעלות. משום כך בחינוך ילד קטן צריך לשמוח על הרכושנות שמתגלה בו, שכן כאשר יגדל תאפשר הרכושנות הזו שבו לפתח את תכונות החסד.
שנת השמיטה היא קריאת השכמה לקראת היובל. בשנה זו אנחנו מוותרים על השליטה ובהיעדר שליטה מושתתים חיינו על ערך האמונה. שנת השמיטה היא השנה שבה האדמה משתחררת מהקללה הקדמונית שנתלתה בה, קללת בזיעת אפך תואכל לחם, 'ארורה האדמה בעבורך', ומתוך כך מניבה האדמה פי שלוש יבול.
התורה נלחמת בתפיסת הבעלים והאלוהים האחרים. את הבעלות הקניינית והממונית היא זו שנותנת. עולה השאלה האם הרכוש שאנחנו צוברים בחיים, האם כל אותה תרבות קניין וקניון המוכרת לנו כל כך, משלימים את שליחות חיינו או מפריעים לה?
השמיטה משחררת את העשיר מעבדותו ולא רק את העני מעניותו. גם אם התרבות כיום לא מאפשרת לעשירים להחזיק עבדים, היא מאפשר עבדות מודרנית. הצרכים המופרזים שלנו הופכים אותנו ללווים ואין עבד גדול מהלווה. אנחנו מתרחקים כך מהחופש, הופכים לעבדים, לבעלי חוב ועבדים לתאוות ולהתמכרויות בלתי נשלטות.
בגלותו עם ישראל נרקב ללא אדמה, זכויות ורכוש. עם ישראל הוא עם ה'. פעם בשבע שנים עם ישראל כולו הופך לעם כוהנים, עם שאינו מחזיק בקרקע ובנחלה, פעם בשבע שנים וב-49 שנים ה' לבדו הוא חלקנו ומתברר אופיו של עם ישראל כעם האמונה.