בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'צילום: הלל מאיר, פלאש 90

אני לא בטוח שאני רוצה שבצלאל סמוטריץ' יקבל את תיק המשפטים. כלומר, ברור לי שאין כמוהו מי שמחזיק בדעות הנכונות ובתבונה הפוליטית הנדרשת כדי להוביל את המהפיכה ההכרחית במערכת המשפט.

אותה מהפיכה מיוחלת שתאזן את יחסי הכוחות בין מערכת המשפט למערכת הפוליטית. שתחזיר את השופטים לעסוק בשיפוט על פי חוק במקום בנושאים ציבוריים לא שפיטים, ותשקם את סמכותם של מי שנבחרו לנהל את המדינה לבצע את תפקידם על פי השקפתם ובהתאם למנדט שקיבלו.

ברור גם שאין שום סיבה שנתניהו ינהג בקמצנות בחלוקת התיקים דווקא כלפי סיעת הציונות הדתית. אם ליברמן עם חמישה מנדטים וכחלון עם ארבעה בלבד יכולים לקבל את תיקי הביטחון והאוצר הבכירים, אין סיבה שהציונות הדתית עם שישה מנדטים לא תקבל את תיקי המשפטים והחינוך, הפחות בכירים.

פוליטית, לנתניהו גם אין הרבה ברירה. הוא יודע, כמו שסמוטריץ' והרב פרץ יודעים, שבלעדיהם אין לו ממשלה. וזה יתקבל רע מאוד אם נתניהו יחליט על סיבוב בחירות נוסף רק בגלל שהתעקש לשמור את תיק המשפטים למקורבו יריב לוין. ואם נתניהו בונה על לחצים מתוך הבית, בדומה לאלו שגרמו לבנט לחזור בו מדרישתו האולטימטיבית לתיק הביטחון, בא הרב דרוקמן והוכיח שהדרישה לתיק המשפטים לא תישאר חסרת גיבוי.

ובכל זאת, אם סמוטריץ' היה שואל אותי, הייתי אומר לו לא לקחת את תיק המשפטים. כי אחרי מה שקרה ליעקב נאמן, לאביגדור קהלני, לרפאל איתן, לרובי ריבלין ולחיים רמון - אין מקום לשאננות לגבי החשש שמערכת אכיפת החוק עלולה לתפור תיק לשר שנחשב לעומתי. וככל שהוא יהיה יותר נמרץ ואפקטיבי, זה רק יגדיל את הרצון להרחיק אותו בכל דרך אפשרית. זעקות הגעוואלד על קץ הדמוקרטיה מכל קצווי השמאל יעניקו מטרייה אידיאולוגית ותקשורתית נוחה ותחושת צדק, שבחסותן עלולה תעשיית תפירת התיקים לעבוד שעות נוספות. אני במקום סמוטריץ' לא הייתי מסתכן בכך. פוליטיקאי מצוין, צעיר, בתחילת דרכו, אחד שיכול להגיע רחוק. לא חבל? אבל ההחלטה היא שלו ועל המפלגה והציבור להעניק לו גיבוי, בין אם ידרוש את תיק המשפטים או תיק אחר בעל משקל, תקציב וסמכויות.

באשר לנציגי הציונות הדתית בליכוד שצפויים להתמנות לשרים, אלקין וחוטובלי, ההחלטה לגבי התיקים שיקבלו לא תלויה במשא ומתן קואליציוני, ולמעשה נתונה להחלטה חופשית של ראש הממשלה. אבל אם נתניהו רוצה להדק את הקשר של מפלגתו אל הבוחר הדתי-לאומי, עליו להוכיח שגם דרך הליכוד פוליטיקאי דתי-לאומי יכול להגיע לתפקיד מיניסטריאלי משמעותי. זה יכול להיעשות, למשל, על ידי מינויה של ציפי חוטובלי לשרת התרבות הבאה, לאחר שהשרה הנוכחית מירי רגב כבר הודיעה שהיא מעוניינת להתקדם הלאה. חוטובלי תוכל, יש לקוות, להמשיך לקדם מגמות של שינוי וגיוון ביצירה התרבותית תוך דגש על היבטים יהודיים ולאומיים. היא תוכל לעשות זאת גם בלי העימותים הקולניים עם הממסד התרבותי שליוו את הקדנציה המוצלחת כשלעצמה של רגב.

בזכות הנורמליות

1

מישהו בצה"ל החליט להיענות ללחצי המיעוט הלהט"בי, שמבקש לסלק רגע של אי נעימות ממתגייסים שגודלו על ידי שני גברים או שתי נשים. מכאן והלאה, בטופס שחיילי צה"ל ממלאים לקראת גיוסם, הם לא יידרשו לכתוב את שם האב ואת שם האם, אלא את שמו של הורה מספר 1 והורה מספר 2. מתחת למטרה המוצהרת של מניעת מבוכה ממתגייסים צעירים מסתתרת מטרה רחבה יותר - נורמליזציה חברתית ותרבותית של זוגיות חד-מינית. ארגוני הלהט"בים כבר מזמן לא מסתפקים בחופש שיש להם לחיות כרצונם. הם רוצים גם לא להרגיש שונים. הם רוצים שהחברה כולה תתייחס לזוגיות החד-מינית שלהם כזוגיות נורמלית. שהרוב הטבעי והנורמלי ישנה את המושגים ואת השפה שלו, כך שגם הלא טבעי והלא נורמלי ייתפס כנורמלי.

המגמה הרחבה יותר היא לטשטש לחלוטין את הזהות המגדרית. להפוך את זהותו המגדרית של כל אדם ללא רלוונטית. בטווח הארוך, סביר מאוד שניתקל בדרישה לחדול מלסווג בני אדם כזכרים או כנקבות. למחוק מתעודת הזהות ומרישום האוכלוסין את קטגוריית המין, כי למה להביך את אלה שמתקשים או מסרבים להגדיר את מינם?

אפשר להבין את הרצון של אנשי הקהילה הגאה למנוע מילדיהם מבוכה. הילדים לא אשמים, הם לא בחרו את נסיבות לידתם וגידולם, וראוי היה להתחשב בהם אלמלא המחיר הכרוך בהתחשבות הזאת. כי מי שיוותר על עיצוב תודעה מגדרית טבעית ובריאה כנורמה חברתית מרכזית, עלול למצוא עוד ועוד בני נוער מבולבלים שנסחפים לאובדן זהות מגדרית מייסרת ומיותרת. ואחרי הכול, למי שגדל בניתוק מאביו הביולוגי או מאמו הביולוגית יש הרי התמודדויות קשות הרבה יותר מאשר איזה טופס צבאי שלא מותאם למציאות חייו. מי שלימד אותו להתמודד עם העובדה שהוא מכיר רק אחד משני הוריו הביולוגיים, חזקה עליו שיידע ללמד אותו גם איך להתמודד עם הטופס.

קודם לכן פורסם שמנכ"ל הכנסת אלכס סחרוביץ' החליט כי בני זוגם החד-מיניים של חברי כנסת גאים יקבלו זכויות דומות לאלו שמקבלים בנות זוגם של חברי הכנסת ובני זוגן של חברות הכנסת. למרות שמנכ"ל הכנסת הוא פקיד ממונה שאיש לא הפקיד אותו על החלטות ערכיות, סחרוביץ' לקח לעצמו את סמכות ההחלטה במקום להעלות את הסוגיה, כמתבקש, בפני ועדת הכנסת או מליאת הכנסת. בשני המקרים שהתפרסמו השבוע, פקידים בגופים ממלכתיים החליטו לבצע שינוי במצב הקיים, תוך לקיחת צד ונקיטת עמדה פרוגרסיבית בסוגיה ערכית שהחברה הישראלית חלוקה ביחס אליה. הם עשו זאת כנראה מתוך תחושה שרוח הזמן זורמת לכיוון הזה, ושהם נענים למגמה שהולכת וכובשת את החברה הישראלית.

2

לכאורה מדובר בעוד שני מקרים מתוך שרשרת ניצחונות שארגוני הלהט"ב קוצרים בשנים האחרונות. למעשה, קרוב היום שבו המטוטלת תתחיל לנוע בכיוון ההפוך. זה לא חייב להגיע עד כדי קריאה למרי אזרחי, אבל בציבור הדתי, המסורתי והשמרני הולכת ומתעצמת תחושת המצוקה וההכרה בצורך להשיב במאבק נגדי. יותר ויותר אנשים מבינים שבאווירה הזאת יהיה קשה לחנך נערים ונערות לזוגיות בריאה ולהורות נורמלית ופורייה, בהתאם לערכי היהדות ולערכי המשפחה המסורתית. הם מסרבים לקבל מצב שבו משפחה של אבא ואמא היא רק אופציה אחת שוות ערך לכל מיני משפחות של הורה 1 והורה 2 (ובעצם, עם התפשטות רעיון הפוליאמוריה בחוגים מסוימים, אולי נשמע בעתיד גם על הורה 3 והורה 4).

עד כה התחושה הזאת הולידה התארגנויות ויוזמות ראשוניות, לפעמים בוסריות מבחינת החשיבה המושקעת בהן ושקילת ההשפעה הציבורית שלהן. אבל המצוקה היא אמיתית, הרצון לפעול קיים והדרכים המעשיות האפקטיביות עוד יימצאו.

קהילת הלהט"ב פועלת כבר עשרות שנים ומשיגה את מטרותיה צעד אחר צעד. התעמולה הלהט"בית מסתייעת גם בשגיאות של מתנגדיה, ואף במעשים חמורים כמו רצח שירה בנקי ז"ל, שהוריד למחתרת אפילו את ההתנגדות לעריכת מצעדי גאווה דווקא בירושלים עיר הקודש. אפשר וצריך לחשוב על דרכי מאבק מתונות ואפקטיביות, שיסיגו לאחור את התנופה הלהט"בית. בארצות הברית תנועת המטוטלת לצד ערכי המשפחה השמרניים כבר נמצאת בעיצומה, כאשר בכמה מדינות מתקבלים חוקים נגד ביצוע הפלות שלא לצורך פיקוח נפש של האם. הריאקציה הזאת נגד הרס ערכי המשפחה יכולה וצפויה להגיע גם אלינו.

3

עיקר המאבק נגד הבלבול והטשטוש המגדרי צריך להיעשות בכלים חברתיים. מתנגדי הסחף הלהט"בי צריכים לצאת מהארון, ולהפסיק להיבהל מהתעמולה הקשה והאפקטיבית שמופעלת נגדם. מכינויי הגנאי, מעלילות השווא, מהאצבע המאשימה ומשיטות הפעולה הכוחניות. צריך לפעול גם במישור החקיקתי, המשפטי והפוליטי, אבל בעיקר דרך החברה האזרחית והמוסכמות התרבותיות הרווחות בה. המאבק צריך להיות מתון ושקול, עם הרבה אמפתיה ורגישות למצוקתם של מי שאינם אשמים בנטייה החד-מינית שלהם, אבל גם בלי להיכנע לניסיון להפוך אותה לנורמה.

בתור התחלה קטנה שתלויה ברצונו החופשי של כל זוג הורים, אני מבקש להציע כאן לדור הצעיר והבריא בנפשו צעד קטן אבל בעל השפעה נגד הרוח שמבקשת לטשטש את הזהות המגדרית: תקראו לתינוקות שנולדים לכם בשמות שמהם ניכר אם מדובר בזכר או בנקבה. לפני שלושים או ארבעים שנה היה ברור ששחר ונועם ודניאל ואופיר הם בנים. היום השמות האלה הם דו-מיניים, כך שאי אפשר להבחין מהשם אם מדובר בבן או בבת. בכל הדורות היו שמות כאלה, למשל יונה או שמחה העתיקים או השם המודרני עדי. בעבר זו הייתה פחות בעיה, אבל בדור שבו יש ניסיון מודע לטשטש את הזהות המינית, כדאי במיוחד להעניק לילדינו שמות בעלי זהות מגדרית ברורה.

לתגובות: [email protected]